חייב להיות אור איפשהו. גם כשזרקו את יוסף לתוך הבור היה שם אור. רואים אותו מלמטה. אבל האור כל כך חלש ורחוק והבור מרגיש כל כך עמוק וטחוב, שאני בקושי מצליחה לדמיין אוויר צלול. אני מסתכלת על אלומה קטנה. שיר, רעיון לבדיחה בהופעה, הולכים יד ביד לגן. זה גם משהו. הרי אנחנו לא בשואה, נכון? תרימי ראש ותזדקפי כבר, אני משננת לעצמי כמו מנטרה, וזה קשה כי אני יודעת שיש 101 אנשים שכן בשואה ברגע זה. עצם התחושה של ההזדקפות מעלה תחושת אשמה נוראה.
הרשתות החברתיות הפכו לבתי קברות דיגיטליים. פרצופים יפים של חיים של צעירים שנפלו בקרב, תמונות של משפחות מתפרקות, אימה ופחד ובעיקר הידיעה שאף אחד מאיתנו לא חסין. שאנחנו ברולטה מטורפת, שאין אף אחד שעוצר את זה. הרשתות מזכירות לי את הטורים שכתבתי בתחילת למלחמה. יכול להיות שמצבנו גרוע יותר? סינוואר ונסראללה, ואפילו הנייה שכבר הספקנו לשכוח, חוסלו. ומצבנו לא השתנה.
אני מנסה להתרכז ולעשות הליכה בים, אבל אפילו יופיו של הים וצלילות המים רק מזכירים עוד יותר את החיים היפים שאינם ולא יהיו. הכל מלא צל כבד ועצב, כל בלוט ברצפה מזכיר את הגליל המופגז, וכל רימון בסופר מהדהד שדות חקלאיים שבלתי אפשרי לעבד.
והכל כל כך שחור. הכעס שהנה אנשים חוזרים מחו"ל ומספרים על חיים, הולכים למסעדה, מטיילים לתצפית שמזכירה את הארץ אבל היא איננה הארץ. היא רק אי קטן בשם קפריסין, שגם הוא מלא בבוגנוויליות, זית וגפן. והנופים, במקום למלא אותי באוויר, רק מרוקנים אותי ומזכירים לי את שאבד. זה חייב לשוב, אני אומרת לעצמי.
בחופש בקפריסין רצה לראות את מפת העולם. הראיתי לו היכן אנחנו. "ואיפה ישראל?" הוא שאל והראיתי לו את הנקודה הפצפונת, כמו טעות צבע באטלס. "זה ישראל?" מבט מופתע ומאוכזב על פניו מהגודל. הייתכן שדבר קטן כל כך מלא בכל כך הרבה צער? המקום לא צר מלהכיל את כל הצער הזה? מתי יום אחד תקום הארץ בעצמה ופשוט תגיד שדי, שהיא בעצמה כבר לא מסוגלת לקבור עוד אדם נוסף.
לכל דבר יש סוף. חייב להיות סוף לעצב הזה. חייבים להסתכל לאור הבוקע מקצה הבור ולדעת שלמרות שהוא רחוק, הוא קיים והוא מחכה לנו. האור הזה הוא החזרת החטופים והוא יגיע כשנעשה את חובתנו המוסרית היחידה להביא את אחינו ואחיותינו הביתה. אחרת נישאר בבור ואנחנו לא רוצים.
