חוף בית ינאי
עמי ויהודית ברגמן (72 ו-68, בהתאמה) פנסיונרים ממכמורת, נשואים עם שני ילדים ושלושה נכדים. אבי גדל בקיבוץ כפר מסריק והקים חברת תוכנה לניהול כוח אדם. יהודית גדלה במכמורת והיה לה עסק לעיצוב פינות ישיבה.
עמי: "אנחנו יחד 52 שנה ואני מאחל לכל אחד זוגיות כמו שלנו". יהודית: "הקשר התחיל כשיום אחד ברחתי מבית הספר עם חברה. בלילה לפני שמעתי שיחת טלפון בין אמא שלי לבת דודתי שבכתה לה בטלפון, כי היא בדיוק התגייסה. החלטתי ללכת לחפש את בת הדודה, אלא שלא ידעתי באיזה בסיס היא נמצאת. הסתרנו את התיקים שלנו בדיונות כאן, והלכנו מש"ג לש"ג בכל מיני בסיסים באזור. איכשהו מצאנו אותה. כשנכנסתי לחדר שלה בבסיס היה שם חייל חתיך שהרים את העיניים אליי, ובאותו הרגע איבדתי את העשתונות, עשיתי רברס, ונפלתי על התחת. כך התחילה הרפתקת חיינו". עמי: "יהודית הייתה רק בת 15 וחצי, אבל בת הדודה סיפרה לי שהיא בת 18. מאז אנחנו ביחד, חוץ משנה אחת, כשלמדתי מינהל עסקים בחו"ל, בנוקסוויל, טנסי". יהודית: "יש ערימות שמורות של מכתבים מאותה השנה. אוי ואבוי אם הנכדים ימצאו!"
"לפני כ-16 שנה גיליתי אצלי גידול. עוד לפני שקיבלתי את תוצאות הביופסיה הלכתי לחוות בריאות בקיבוץ אלומות ושמעתי שם הרצאה על אן ויגמור, מהראשונות שהביאו את רעיון האוכל הנא והטבעונות לארצות-הברית. פעמיים היא ריפאה את עצמה דרך הדיאטה ואורח חיים בריא, בניגוד לעצות הרפואה הקונבנציונלית. בפעם השנייה, בגיל 50, היא ריפאה את עצמה מסרטן במעי הגס, וחיה עד גיל 84 כשמתה משריפה בביתה. כשקיבלתי את תוצאות הביופסיה והבנתי שמדובר בגידול סרטני, אימצתי את השיטות של ויגמור. שנה הייתי במעקב רפואי, בלי טיפול תרופתי, ובסוף השנה הביופסיה הראתה שאני נקייה לגמרי, והגידול לא חזר. כשסיפרתי לרופא שלי על מה ששיניתי בחיי, הוא הוריד חלב מהדיאטה שלו. התחלתי לחקור את הטבעונות לעומק, ודווקא יותר מהעניין הבריאותי, מה שעניין אותי היה הנזק לכדור הארץ שגורמת תעשיית המזון מהחי, והאכזריות שלה כלפי בעלי חיים".
עמי: "כמה שנים אחרי יהודית גם אני נהייתי טבעוני. בתור ילד בקיבוץ, כמה מאות מטרים מבית הילדים, ראיתי איך שטוחנים אפרוחים חיים במגרסה. בתעשיית הביצים והעופות, רק לנקבות יש ערך כלכלי, אז משמידים את רוב הזכרים. ברפת ראיתי איך שלוקחים עגלים מהאמהות שלהם, ונותנים להם מי סוכר, כדי לקחת את החלב מהאמא. ראיתי איך שהמזריע מגיע ואונס את הפרות כדי שיהיו כל הזמן בהיריון. הדברים האלה, שהיו הנורמות, לא הפריעו לי אז, רק בגיל 60 התחלתי להבין את האכזריות שהייתי עד לה כילד.
"נהיינו מאוד פעילים בכל מיני קבוצות נגד תעשיית המזון מהחי. אנחנו משתתפים במה שנקרא 'Meat Out' ו-'Milk Out' – שבהם פורשים שולחן במקום ציבורי ונותנים לאנשים לטעום מאכלים טבעוניים, שיראו שזה טעים לא פחות ממאכלים מן החי. אנחנו גם פעילים בארגון הבינלאומי Meat the Victims. אנחנו נכנסים למשקים חקלאיים, בצורה לא אלימה, עד שבאים לפנות אותנו. המשקים לא רוצים את הרעש והפרסום הרע שאנחנו מביאים, ואנחנו מתנים את הפינוי בשחרור כמה מבעלי החיים מהמשק, שכבר לא שווים להם. אותם אנחנו לוקחים לחברות הצלה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים קוראים ישר למשטרה.
"לפני שש שנים יצאנו לפנסיה, והחלטנו להקדיש את רוב הזמן שלנו למאמץ להבטיח את המשך קיום כדור הארץ לדורות הבאים. הבית הפך למרכז למפגשים של הקהילה הטבעונית, ואני גם נותן ייעוץ עסקי בחינם לאנשים, לעמותות ולחברות שעוסקים בקיימות ובטבעונות. היום לא נשב ליד מישהו שאוכל בשר. זאת לא הפגנה, אנחנו פשוט לא מסוגלים כבר לראות את זה. ליהודית יש אחים במכמורת שהיינו נפגשים איתם לארוחות משותפות, וזה כמעט שלא קורה כבר. איבדנו חברים בגלל זה, אבל אני מרגיש שהיום אנחנו נחשבים לפחות קיצוניים, כי הדעות שלנו התקרבו הרבה יותר למיינסטרים.
"בתקופה הזאת אנחנו הולכים כמעט כל יום לחוף, במיוחד ברקע של מה שקורה עכשיו בארץ, זו מין בועה בשבילנו. במכמורת, עד עכשיו, כמעט שלא היו אזעקות". יהודית: "חמסה, חמסה".
