כבר בכיתם היום? חסרות לכם דמעות מהשנה האחרונה? אל דאגה, איפשהו במהדורה, או אחריה, באחד מהערוצים המרכזיים, ידאגו לכם.
סיפורי 7 באוקטובר – מלאי בלתי נתפס של טרגדיות קורעות לב, קיצוניות, אגרוף בבטן בכל פעם מחדש – צועדים בסך ללא הרף, ובמלאת שנה לטבח נדמה שמדובר בשיטפון בלתי נגמר. זה, כמובן, נחוץ; הסיפורים האלה צריכים להישמע, לקבל במה, להגיע לקהל ישראלי וגם זר. אבל רגע; אם אני זוכר משהו מלימודי שנה א' בתקשורת – ואני זוכר – ישנן שתי דרכים לטפל באירוע חדשותי: דרך הסיפור האנושי או דרך הסיפור המערכתי – השאלות הקשות, התחקיר המאומץ שמצליח לחשוף את האקדחים המעשנים בדרג הממשלתי, הצבאי, המדיני.
הסיפור האנושי תמיד קל ונגיש יותר: פשוט לך תראיין. תשתתף בצער. תזיל דמעה, דמעות הצופים לא יאחרו ללכת בעקבותיה. אבל הסיפור המערכתי הוא הסיפור החשוב, הסיפור שמחבר את הנקודות לקו, הסיפור שעשוי לשנות משהו. התקשורת הישראלית – שעצלות ודלות-משאבים מעולם לא חסרו לה – ביצעה את הבחירה שלה כמעט מיד: המופע של שיא הרגש. ניצולים, גיבורים, אלמנות, משפחות שכולות, חטופים ששבו. השילוב של זמינות הסיפורים והאימפקט המיידי ניצחו. כשלים מערכתיים ושחיתויות פוליטיות הושארו לטיפול ועדת החקירה הממלכתית, אם תקום. התקשורת? לא תודה, זה עוד עלול להיתפס כפוליטי, וזה דורש עבודה שעלולה חלילה לסבך אותנו עם מקבלי החלטות ומקורות חיוניים.
פה ושם היו הבלחות: חשיפת האזהרות שקיבל נתניהו מהשב"כ ולא עשה איתן כלום, חשיפת המחדל בבור ב-7 באוקטובר, חשיפת אי-מוכנות חיל האוויר. גם אלה הובאו בדחילו ובמינון נקודתי. רובו המכריע של זמן המסך היה ונותר רגשות. תחשבו על מצב שבו היסטוריית השואה מביאה רק את סיפורי הקורבנות, מבלי להתרומם לסיפור הגדול של הרייך השלישי, תכנון הפתרון הסופי והעולם שידע ושתק. עזבו, תחשבו על מערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב, שהפכה למרוץ סוסים תקשורתי של הבאת אייטמים אנקדוטליים ועמוסי רפש, תוך הימנעות מעיסוק במדיניות, מצע או תחקירי עומק על המועמדים. למה לטרוח או להסתכן פוליטית; הקהל ממילא מונחה רגש, שם נמצאים הרייטינג והלייקים.
רק שבסוף, הסיפור המערכתי הוא הקריטי. הוא התרד שלאף אחד לא מתחשק לאכול, אבל חיוני לגוף. הוא מטרת-העל של כל ארגון חדשותי. אז או שנתחיל לנעול לסתות מתישהו, או שפשוט נמשיך לבכות ולהבכיא.
