רק השד יודע כיצד ניתן לקרוא לחוק שנועד לשחרר מגזר שלם מחובת האחריות לחיים במדינה "חוק גיוס" – זהו אוקסימורון שרק פוליטיקאים בישראל יכולים לייצר.
בשנה האחרונה נושא הגיוס כבר איננו שאלה של שמאל וימין. יש בצבא ימנים, ושמאלנים. מי שלא נמצא שם, באופן גורף ומובהק, הוא הציבור החרדי. השנה האחרונה נתנה משמעות מחודשת לברית הגורל הישראלית, שמי שאינו שותף לה לא ראוי להיות שותף בממשלה האמורה לייצג את ליבת מהות הציונות השומרת על הקיום היהודי והישראלי.
בעוד החרדים רואים בהתמסרות ללימוד התורה כחלק מהגורל היהודי ושמירה על ביטחון ישראל, בקרב המחנה הציוני-דתי אין כמעט איש הגות או מנהיג תורני שמחנך את תלמידיו שלימוד התורה מנוגד לשירות הצבאי. יחד עם זאת, באופן תמוה ואפילו הזוי, הפוליטיקאים של מפלגת הציונות הדתית תומכים בגישת החרדים. מעולם לא היה כזה ניכור וניגוד בין הציבור הדתי-לאומי שמשרת בשיעורים גבוהים ביותר בדרג הלוחם, לבין מי שמתיימר לייצג אותו.
אורית סטרוק, מהנציגים הבולטים של מפלגת הציונות הדתית, טוענת ש"זו הדרך היחידה הריאלית להביא בטווח המיידי עוד אלפי מתגייסים". היא מגדילה לעשות וטוענת ש"את ההכרעה בין תפיסת העולם החרדית לתפיסה הציונית דתית לא נשיג באמצעות חוקים". למשמע דבריה צריך להגיד לה: הפוך, גוטה. חוק משקף תפיסה ערכית, הוא אינו רק מענה פונקציונלי. הרי גם אם יתגייסו 3,000 חרדים שאינם לומדים תורה, הציבור החרדי ימשיך לאחוז בתפיסתו שלימוד התורה הוא המגן הבלעדי לביטחוננו.
לחברי הכנסת של הציונות הדתית צריך לומר בקול ברור וצלול: הצבעתכם בעד חוק הגיוס היא בגידה בציבור הבוחרים שלכם ושל החברה הדתית-לאומית. צריך להזכיר לסמוטריץ' שחלק מהקמפיין שלו בבחירות האחרונות התבסס על הפרת ההבטחות של בנט לקהל בוחריו – אבל תמיכה בהשתמטות החרדים מהווה הפרה מובהקת של ההתחייבות שלו לבוחר. לא ניתן להחזיק את המקל משני קצותיו, לשאת את השם של הציונות הדתית הרואה בשילוב של תורה ושירות צבאי ערך מכונן, ובשם זה ללכת לבחירות, ובמקביל לפעול בניגוד לערכים הבסיסיים שבשמם ביקש את אמון הציבור שלו.
בימים אלו, שרבים מדברים על השעה הקשה ביותר של המדינה האהובה שלנו, ומילים כמו "מלחמת קיום" אינן נשמעות יותר כמליצה, ניתן רק למרוט את השיער ולזעוק את זעקתו של השר הורביץ המנוח: "משוגעים רדו מהגג". אם אכן אנו באחת השעות הקריטיות והמלחמה על הבית מתנהלת כעת חיה, מדוע אנו לא עושים הבחנה בין טפל לעיקר? מדוע לא מחוקקים את חוק השוויון בנטל בתמיכה רחבה? הרי ללא חוק זה, צבא המילואים יישחק.
ואם עוסקים אנו בצבא, אז אתם ודאי זוכרים את שאגת הסמל: "אין לא יכול, יש לא רוצה".
