רצף ההצלחות הצבאיות המסחררות בחודשיים האחרונים, ובראשן חיסול נסראללה וסינוואר, לצד העימות המתעצם עם איראן, דחקו את העיסוק בשני פערים מהותיים הקשורים זה בזה: היעדר תחקיר מעמיק לגבי שורשי מחדל 7 באוקטובר, והיעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המלחמה. באין לימוד מעמיק של משגי העבר ופיתוח מצפן אסטרטגי שלאורו נעים, שוקעת ישראל במערכת התשה עתירת סיסמאות, אך נטולת יעדים ישימים וממד זמן ברור, וללא שקיפות ושיח בין ההנהגה לציבור.
1 צפייה בגלריה
הרצי הלוי בנימין נתניהו יואב גלנט
(צילום: אלכס קולומויסקי, דובר צה"ל, אריאל חרמוני משרד הביטחון)
היעדר התחקיר מבטיח את שימור שרידי הקונספציה שהולידה את 7 באוקטובר ויצירת קונספציות חדשות, שנובטות על רקע ליקויים שלא בוררו. למעט תחקירים צבאיים נקודתיים, לא נותחו לעומק התפיסה והמדיניות שננקטו כלפי עזה בשנים שלפני המלחמה, ובראשן ההסדרה הכלכלית, ולא נבדק מדוע מדינאים, ראשי מערכות הביטחון ואנשי מודיעין לקו בעיוותי תפיסה קשים כלפי חמאס, ומדוע התקיימה חשיבה קבוצתית ולא הועלו דעות אחרות במערכת.
וכך, נוצר מצב הזוי שבו רוב האחראים למחדל 7 באוקטובר - מהדרג המדיני והביטחוני גם יחד - הם אלה שמעצבים את המדיניות בשנה החולפת, שממשיכה להיות רצופה במשגים. באמצעות המהלכים הצבאיים המוצלחים בחודשיים האחרונים – שאין עוררין לגבי ערכם – מנסים אותם גורמים לתקן את דימויים הפגוע, תוך הבלטת הישגים וטשטוש זיכרון הכישלון הצורב מלפני קצת יותר משנה.
השיח לגבי היעדר החקירה נבלם באמצעות טיעון שלפיו "בזמן מלחמה (שסופה לא נראה) לא מתחקרים". השיח לגבי היעדר אסטרטגיה נתקל בלגלוג בוטה שלפיו המונח מבטא רפיסות ואנטי-תזה לניצחון המוחלט. במסגרת זאת, נטען מצד אחד שההישגים הצבאיים הם האסטרטגיה, או שמוצג חזון ארוך טווח, לרוב תלוש מהמציאות, שכולל יעדים כמו דה-רדיקליזציה של עזה, השמדת חמאס, סדר חדש בלבנון, ערעור המשטר באיראן, "גדיעת ציר הרשע" וכינון מזה"ת חדש.
הקומה האסטרטגית שהיא החוט המקשר ההכרחי בין הישגים צבאיים לתפניות רחבות, לא קיימת. זהו מצב בלתי נסבל שמבטא חוסר לימוד מהליקויים שלפני 7 באוקטובר, ומחייב את הציבור הרחב, בפרט אנשי אקדמיה ומדיה, להימנע מללכת שבי אחר דימויים פומפוזיים ולשאול שאלות נוקבות.
התעקשות ישראלית לשחזר את הניסיון האמריקאי הכושל בעיראק
המבצע הנוכחי בצפון הרצועה משקף את כלל הליקויים. ישראל מסבירה שאין מדובר במימוש "תוכנית האלופים" או בהכשרת הקרקע לחידוש ההתיישבות באזור, אך מנגד גם לא מוסבר איך הדבר מקדם את הבסת חמאס, קל חומר את שחרור החטופים - ונראה כי הוא בעיקר מסכן אותם. ברקע, מדווח על חברות אמריקאיות פרטיות שייקחו אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי באזורים ש"ינוקו" מחמאס, מונח שלעצמו לא מוגדר איך ומתי ימומש, והאם הוא ריאלי.
ישראל תצטרך להגדיר מתי הושלמו יעדיה הצבאיים ובשלה העת להסדרה - מעמדת עליונות אסטרטגית ולאחר הסרת איומים שיאפשרו שיבת תושבי הצפון לבתיהם – לצד הבטחת חופש פעולה אם וכאשר זוהה חידוש האיומים
בכך משתקפת התעקשות ישראלית לשחזר את הניסיון האמריקאי הכושל בעיראק. ב-2003 יצאה ארה”ב לברוא מזרח תיכון חדש, דמוקרטי ויציב ולעצב מחדש את תודעת בני האזור, ועל הדרך הסתייעה בחברות שכירי חרב. כיום מבצבצות בשיח הישראלי פנטזיות בניחוח אמריקאי של סדר חדש המבוסס על “בועות” סטריליות וניהול הרצועה באמצעות אנשי חינוך ושוטרים מהעולם הערבי.
ישראל מכה את אויביה נמרצות, אבל חייבת להבין ש"לנצח תאכל חרב" אינה תוכנית עבודה. זהו אמנם עיקרון קיומי במזה"ת (שלפרקים נשכח), אך לא יכול להחליף סדר יום לאומי מפוכח. על ישראל להבין שלא ניתן להכחיד את האויב, ובסבירות גבוהה גם לא להביאו להניף דגל לבן.
בצפון ובדרום חשוב לעצב מציאות, אך גם להיות מציאותיים, ולבחור את הרעה פחות מבין כל החלופות הבעייתיות. בעזה - שאותה ישראל לא מעוניינת לכבוש במלואה תוך שהייה ונטילת אחריות, צריך לשקול הסדרה שתאפשר שחרור החטופים גם במחיר נסיגה טריטוריאלית מאזור הרוס שבו חמאס כבר לא מאיים כמו ב-7 באוקטובר. המשך המדיניות הנוכחית לא מביאה להכרעת חמאס, קל וחומר להתפתחות חלופה חיובית, ובמקום זה מתקבעת מלחמת התשה שמסכנת את חיי החטופים.
בלבנון נדרש להעמיק את הפגיעה בחיזבאללה, אך בה בעת להבין שלאחר ההלם הראשוני, הארגון מתחיל להשתקם ומבסס מלחמת התשה. גם בזירה הזאת, מומלץ להימנע מנפנוף ביעד "הכחדת האויב", וגם "סדר חדש" מוטל בספק. ישראל תצטרך להגדיר מתי הושלמו יעדיה הצבאיים ובשלה העת להסדרה - מעמדת עליונות אסטרטגית ולאחר הסרת איומים שיאפשרו שיבת תושבי הצפון לבתיהם – לצד הבטחת חופש פעולה אם וכאשר זוהה חידוש האיומים (תרחיש סביר למדי).
מיכאל מילשטייןסגירת שתי מערכות ההתשה לאחר נטרול איומים, אכיפת הסדרים שנוחים לישראל ושיקום ההרתעה שנפגעה ב-7 באוקטובר, יאפשרו להתמקד בשתי זירות שמצריכות טיפול מעמיק: איראן שגם לאחר המכות שספגה, ובראשן המהלומה בחיזבאללה, תמשיך לקדם איומים רב-ממדיים על ישראל ובמוקדם תוכנית הגרעין, ואיו"ש - שמחייבת דיון ציבורי מפוכח לגבי המציאות המורכבת שמתפתחת באזור, לצד הכרעות היסטוריות. ללא שינוי סדר עדיפויות שכזה תתקבע מציאות ההתשה, יתעצם האיום מצד טהרן ולא ייפתחו שערי העולם הערבי בפני ישראל.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 30.10.24
