לפני שנה פחות יום נפלו שני החללים הראשונים במבצע הקרקעי בעזה. סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל ממודיעין היה צלם מוכשר באופן קיצוני ואדם שהספיק ב-20 שנותיו הקצרות מדי להותיר רושם עז על כל מי שפגש אותו. סמ"ר רועי וולף ז"ל מרמת-גן היה גם הוא בן 20 במותו. משפחתו וחבריו סיפרו על אדם חכם, מצחיק ומסור.
באותו יום שבו הותר לפרסום דבר מותם של השניים, תוכננה השקת העונה החדשה של "הכוכב הבא" בקשת. מגישי התוכנית, אסי עזר ורותם סלע, הסבירו בפרומואים עד כמה בעצם המדינה זקוקה לתוכנית ריאליטי שתבחר נציג לאירוויזיון, פחות מחודש אחרי שהשמיים התרסקו בעוצמה חסרת תקדים. אבל רגע לפני שעת השי"ן החלה גם מערכת היחסים הבלתי נסבלת עם צמד המילים "הותר לפרסום". בהנהלת ערוץ 12, שגם ככה ספגה ביקורת על עצם העלאת "הכוכב הבא" סמוך כל כך ל-7 באוקטובר, הבינו שזה לא הזמן ולא המקום: בכל זאת, שני לוחמים נהרגו בקרב. לוח השידורים חייב להשתנות.
1 צפייה בגלריה
(הלוויה של אחד מחללי המלחמה. הציבור מסתפק בטקסים קבועים ואפילו אוטומטיים (למצולמים אין קשר לנכתב במאמר) | צילום: גיל יוחנן)
שנה אחר כך, יום שבו נופלים שני לוחמים לא מזיז ללוח השידורים את הגבה. אם דבר מותם מותר לפרסום בשעות הבוקר והצהריים המוקדמים, הרי שהעצב והצער כבר עוברים עיכול מזורז עד לשמונה בערב, שם כמובן שמותיהם ייאמרו באנחה וקורותיהם יתוארו באייטם המוכר כ"סיפורי הנופלים". עד לתחזית מזג האוויר זה יעבור, ואחריה מבשלים, רצים, מתכסחים ודומעים בחדר הלידה.
אם ה"הותר לפרסום" הגיע מאוחר, אזי כבר אין ברירה, כפי שהודגם בצורה מקאברית להחריד במהדורת מוצאי השבת של ערוץ 12 ב-29 ביוני, אז סיימה דנה ויס לקרוא את שמותיהם של סמ"ר יאיר אביטן ז"ל ורס"ל (מיל') יקיר שמואל טייטלבוים ז"ל והודיעה: "תודה שהייתם איתנו, עכשיו 'רוקדים עם כוכבים'". זוהי כלכלת האבל של הטלוויזיה, שמגלמת בתוכה את התהליך שבו המוות התנרמל בישראל: בוכים ורוקדים.
אחר מלחמת לבנון השנייה של 2006 והתחושות הקשות שעוררה בעקבות המבצע הקרקעי שהסתבך, לא מעט קולות בישראל הסבירו שהציבור רגיש יותר לחיי חיילים מאשר לחייהם של אזרחים. כך, למשל, צוטט שאול מופז, שר התחבורה בזמן המלחמה, בספר "אש על כוחותינו" של עמיר רפפורט: "לא צריך להבדיל בין דם לדם, אבל הציבור תופס קשה חיילים שנפגעו, יותר מאשר אזרחים שנפגעים, במיוחד במלחמה".
התפיסה הזאת הולידה ביקורת שהזכירה שתפקידו של הצבא להגן על האזרחים והאזרחיות ולא להפך. הביקורת הייתה משותפת לשמאל, שבאופן כללי מגלה ספקנות כלפי היעילות של הפעלת כוח, אך גם הימין הכיר בתופעה והציע לה פתרון אחר: במקום לא לשלוח לוחמים לקרב, יש להסיר מעליהם את הכבלים (המשפטיים, הבינלאומיים והמוסריים).
אלא שגם חזרתו לשלטון של מנהיג הימין, בנימין נתניהו, לא הולידה שינוי: כשנתיים לתחילת הקדנציה השנייה שלו הוא חתם על עסקה ששיחררה כ-1,000 מחבלי חמאס (ויחיא סינוואר אחד) תמורת החייל גלעד שליט, בניגוד מוחלט כביכול לתפיסת עולמו (ותחת לחץ עממי ותקשורתי כביר). רק ב-2014 התחיל משהו לזוז: 70 לוחמים נפלו במבצע צוק איתן שנמשך כחודשיים והסתיים בתחושת חמיצות, אך בכל זאת לא הותיר רבע חותם בבחירות שנערכו שבעה חודשים לאחר מכן. "קומו! תצרחו!" ביקש אילן שגיא, שאיבד את בנו ארז ז"ל במבצע, לאחר פרסום דוח מבקר המדינה על הכשלים במבצע. כולם המשיכו לשבת.
בשנים שלאחר מכן עדיין לא נכנסו טנקים ללבנון או לעזה – וכפי שמבינים זאת באיחור צה"לי אופנתי, זה לא שחסרו סיבות לעשות זאת – אבל אז הגיעו הטבח, ההלם והדרישה שהגיעה מהשטח (ולא רק מיישובי העוטף) לטפל בעזה אחת ולתמיד: נתניהו עצמו, כידוע, הטה אוזן לדמויות שהזהירו אותו מפני הסתבכות קרקעית, כגון אלוף (במיל') יצחק בריק. אבל הצלחות צבא היבשה והתמיכה הציבורית עשו את שלהן, והמלחמה הפכה לקרנות המזבח שאסור לעזוב.
בנאומו השבוע בכנסת נתניהו לא נשמע כמי שמחיר הדמים מעלה בו הרהורים שמא הגיע הזמן לעצור. מצד שני, למה לו? נהוג לטעון כלפיו שהוא אדם אטום ומנותק, אבל בהקשר הזה הוא בסינק עם מכונת התודעה המשומנת של צה"ל (שיודעת לשחרר תיעוד של מג"ד חיזבאללה כנוע ביום שבו נודע על מות ארבעה לוחמים בג'באליה) ואפילו עם גופי התקשורת השנואים עליו והביקורתיים מאוד כלפיו - אך לא עם תפיסת המלחמה הנצחית שהוא מוביל.
ובמיוחד קשה להתעלם מהרוח שנושבת בציבור, שאחיזתו המובנת בשבבי הנורמליות היא מקור החמצן של המשך המלחמה: סוגיית החטופים והחטופות נדחקה אחרי קמפיין הרעלה מתמשך ותחת האיום של מלחמה אזורית; הקריסה הכלכלית נתפסת כהכרח בל יגונה ולא כמעשה ידי אדם; הזעקה המוצדקת נגד האפליה בנטל לא מתורגמת למחאה נרחבת (ובוודאי לא קולנית); ועל הנזק הנפשי העצום לא מדברים בספרטה הפוסט-מודרנית. סדר היום של הכנסת, כלומר נבחרי ונבחרות הציבור, מזכיר את תחילת הקדנציה של הממשלה, כאילו אין ולא הייתה מלחמה. ואם כך, למה צריך להפסיק אותה?
יום הזיכרון של 2023 פירסם משרד הביטחון כי מיום הזיכרון של 2022 נוספו 59 חללים למניין חללי צה"ל. באוקטובר 2024 לבדו נפלו 62 לוחמים (לצד לוחמת מג"ב ושוטר). בכל שנת 2022 נרצחו 28 אזרחים ואזרחיות באירועי טרור. באוקטובר היוצא נרצחו 24 אנשים בפיגועי טרור ובפגיעת רקטות וכטב"מים. גם מי שלא מכיר את המספרים המדויקים, בהחלט מרגיש אותם.
אלא שהתגובה של רבים ורבות, אנשים טובים שנמצאים בסיטואציה אלימה וכאוטית אחרי שנה של התערערות קיומית, נוטה להסתכם בשהות קצרה במרחב ה"הותר לפרסום", זה ששואב את תשומת הלב ומכווץ אותו לזמן מוגבל ומתקצץ, שמתבטא בטקסים קבועים ואפילו אוטומטיים: השם, הפנים, הגיל, המשפחה, התחביבים, ההלוויה והלאה. אולי אין ברירה אחרת, וכמו שטוני סופרנו נהג להגיד על המוות, What can you do. אבל המשמעות עדיין ברורה ואיומה: אין יותר "תחרות" בין רגישות לחיי לוחמים לרגישות לחיי אזרחים; שניהם עולים אותו דבר והם זולים באותה המידה. ¿
