זו המלחמה האיומה בתולדות ישראל. במלחמת השחרור, למרות הקורבנות האדירים, הייתה תקווה. אז זו הייתה מלחמת תקומה. לא עכשיו. אכן, היו הישגים מדהימים בשבועות האחרונים. הם הגיעו באיחור מטריד. הביפרים, מכשירי הקשר, חיסול נסראללה וסינוואר, ההפצצה המדויקת באיראן. אבל מה שווים כל אלה כאשר מחיר הדמים הולך ועולה. כאשר כמעט מדי יום אנחנו חוששים מהידיעה שנפתחת במילים "הותר לפרסום". חמישה גיבורים, ועוד חמישה, וזה לא נגמר. הלב נצבט. ושוב נצבט. סיפרו לנו בגאווה שחיסלנו 50 אחוז – לפי גרסת גלנט השבוע 80 אחוז – ממאגר החימושים של חיזבאללה. אבל אם מלכתחילה היו למעלה מ-150 אלף טילים ורקטות, אז האיום נותר בעינו. מאז הפגיעה האדירה בחימושים יש הרבה יותר שיגורים. ובכלל, אחרי אין-ספור הכרזות על הבסת חמאס, אנחנו תקועים עם שאריות חמאס, שממשיכות לפגוע בנו ללא הפסקה.
1 צפייה בגלריה
(לוחמי צה"ל ברצועה, השבוע. מעולם לא שלטה בנו אסטרטגיה כושלת כל כך, לפני 7 באוקטובר ומאז 7 באוקטובר | צילום: דובר צה"ל)
למרות הכל, ישראל תתגבר צבאית. ההישגים מרשימים. אבל ישראל חטפה את המכה המדינית הקשה בתולדותיה. זה לא נשאר עם גל השנאה בקמפוסים ובחוצות כל עיר במערב. הגל הזה עלה למעלה. כל מדינות אירופה מטילות אמברגו נשק על ישראל. אף אחד לא האמין שבריטניה וגרמניה יטילו חרם על ישראל. וזה לא נגמר. בארה"ב מתגברים הקולות הבדלניים, כולל קריאות הולכות ומתגברות לאמברגו, לפחות על נשק התקפי. מעולם לא שלטה בנו אסטרטגיה כושלת כל כך, לפני 7 באוקטובר ומאז 7 באוקטובר. אין צורך להמתין למלחמת התשה, שאין בה ניצחון, אלא רק שחיקה. אנחנו כבר בעיצומה.
האם יש תקווה? מדיניות קצת יותר חכמה הייתה יכולה להוביל להקמת קואליציה אזורית נגד איראן. הרי הג'יהאד, השיעי והסוני, מפיץ רק הרס, חורבן ושפיכות דמים. בקמפוסים לא מבינים את זה. גם מנהיגי המערב מתקשים להבין. אבל דווקא רוב מנהיגי מדינות ערב מבינים את זה. זה היה יכול להוביל לשינוי אסטרטגי. הבעיה היא שבינתיים, לפחות בינתיים, גם בראש מדינת ישראל עומד אדם שמתקשה להבין את זה.
אמריקה אוהבת שקט
למי היית מצביע? חמישה ימים בארה"ב, ואין מפגש, אין הרצאה, שהשאלה הזאת לא עולה. אני מניח שבעיקר המהססים שואלים. הם לא מעטים. ימים בודדים לבחירות, ואנחנו מגיעים אליהן עם אין-ספור סימני שאלה. כל העולם מביט כרגע בארה"ב. המעצמה החשובה בעולם, שלא רוצה להיות השוטר של העולם. כאשר התוקפנות האיראנית הפכה הרבה יותר בוטה, כאשר השלוחה החות'ית שלה משבשת את נתיבי הסחר בעולם, כאשר הסכנה שהיא מציבה לכל מדינות המזרח התיכון הפכה ברורה וגלויה, לארה"ב הייתה הזדמנות והצדקה, ובוודאי יכולת, לפגוע בראש הנחש. בימים האחרונים מתרבות ההערכות שאיראן מתכוונת להגיב להתקפה הישראלית. זה קורה גם משום שהממשל האמריקאי ממשיך במסורת של עיוורון לאידיאולוגיה שכוללת "מוות לאמריקה, מוות לישראל". אלה לא מילים. יש גם מעשים. אבל הממשל האמריקאי רוצה רק דבר אחד. שקט.
וגרוע מכך, ארה"ב הגבילה את התגובה הישראלית. האיום הקיומי לא הוסר. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאיראן תמשיך. זה אומר שגם ירדן תהיה בסכנת נפילה על רקע החתרנות האיראנית. זה אומר שסעודיה עלולה להגיע למסקנה שארה"ב היא משענת קנה רצוץ. היא כבר התאכזבה פעם אחת, כאשר ממשל טראמפ, בספטמבר 2019, לא נקף אצבע לנוכח המתקפה האיראנית על מתקני הנפט שלה. אז אולי עדיפה ברית עם סין ורוסיה. זה אומר מזרח תיכון הרבה יותר מסוכן. אבל שקט מדומה הפך לפסגת השאיפות של הפוליטיקה האמריקאית. זה רע לארה"ב. זה רע לישראל. זה רע למדינות המתונות. אבל זו ארה"ב של הימים הללו.
הטרלול השמרני
האם זה אומר שעבדכם הנאמן המליץ למישהו להצביע טראמפ? ממש לא. משום שמשהו מפחיד קורה גם בימין האמריקאי. אחת מכוכבות הימין היא קנדיס אוונס. לאחר שהייה קצרה בשמאל, היא הפכה לנערת הפוסטר השחורה של המחנה השמרני. "הדיילי ווייר", גוף התקשורת של בן שפירו, האליל הפרו-ישראלי של המחנה השמרני, שכר את שירותיה. ב-2018 כתב עליה דונלד טראמפ ש"היא מייצגת קבוצה הולכת ומתרחבת של 'הוגים' חכמים במיוחד". בעקבות הרומן בין השניים מכרו – ועדיין מוכרים – באמזון חולצות שעליהם היא מופיעה, לצידו של טראמפ, כמועמדת לסגנית הנשיא.
אט-אט הופיעו סימני אזהרה. בפברואר 2022 היא כבר הביעה תמיכה ברוסיה. רק במארס השנה טרח שפירו לפטר אותה מגוף התקשורת שלו. אלא שמאז הפכה אוונס, בסדרת התבטאויות מחרידה, ליותר ויותר אנטישמית ומכחישת שואה. מנגלה? היא לא מאמינה לעדויות. הפצצת דרזדן, לעומת זאת, היא חלק מ"שואת הנוצרים".
אוונס לא לבד. טאקר קרלסון, לשעבר ב"פוקס", הוא אולי הכוכב הבולט ביותר של הימין בתקשורת. גם השם שלו עלה כמועמד לסגן נשיא מטעם טראמפ. וגם הוא, כמו אוונס, בצד של רוסיה. אלא שקרה לו בדיוק מה שקרה לאוונס. גם הוא הפך ליותר ויותר אנטישמי וכמובן אנטי-ישראלי. לאחרונה הוא הגדיל לעשות כאשר בתחילת ספטמבר אירח, לראיון אוהד, את דריל קופר, מכחיש שואה, שאותו הציג כ"היסטוריון". קרלסון היה ונותר מקורב לטראמפ. הייתה לו השפעה על בחירתו של ג'יי די ואנס לסגן נשיא. שניהם שייכים לזרם שדוגל בבדלנות. ואנס הוא נושא הדגל. כמו אוונס וקרלסון, הוא בעד הפסקת התמיכה באוקראינה. הבעיה היא שמי שמתחיל עם אוקראינה עלול להמשיך לישראל. רמז לבאות קיבלנו כשג'יי די ואנס אמר השבוע שלישראל יש זכות להגנה עצמית, אבל מלחמה עם איראן היא לא אינטרס אמריקאי. ביום ראשון האחרון הופיע קרלסון בניו-יורק כאחד הנואמים המרכזיים בכנס התמיכה בטראמפ. יהודים רפובליקנים מחו. זה לא עזר.
כדאי לשים לב שבהצעת הסיוע לישראל, שעלתה בבית הנבחרים בחודש אפריל, לא רק 37 דמוקרטים הצביעו נגד, אלא גם 21 רפובליקנים. אלה ואלה הם עדיין מיעוט. אצל הדמוקרטים זה היה ידוע. אצל הרפובליקנים זו הפתעה מכאיבה. קשה שלא להזכיר את מרג'ורי טיילור גרין, חברת הקונגרס הרפובליקנית, שכבר שיתפה פוסט שמאשים את הציונים הגזענים בהצפת אירופה במוסלמים, ואת רוטשילד (שם גנרי למפלצת יהודית עשירה), בכך שהוא שולח קרני לייזר מהחלל כדי להצית שריפות ביערות קליפורניה. אילהאן עומאר נראית סולידית לידה.
ברקע נמצאת גם טולסי גבארד, לשעבר חברת קונגרס דמוקרטית, מתומכות ברני סנדרס, שעברה לתמיכה בטראמפ. יש מכנה משותף: בדלנות. לאחרונה היא אפילו יצאה נגד ביידן בגין ההפצצות בתימן. כרגע היא בצוות המעבר של טראמפ. היא אמנם הביעה תמיכה בישראל ויצאה נגד המפגינים בקמפוסים, אבל על רקע הנטייה הבדלנית שלה תומכי ישראל חוששים שהיא תמונה למזכירת המדינה.
מוקדם להעריך עד כמה הזרם הבדלני, ולעיתים האנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי, ישפיע על המפלגה הרפובליקנית. אבל נדמה ששנים סבלנו מעיוורון מול שנאת ישראל שהלכה וצמחה בקמפוסים, שלחה זרועות למפלגה הדמוקרטית, ופרצה במלוא עוזה לאחר 7 באוקטובר. אין צורך בעיוורון נוסף. ¿
