כשקשת הודיעה על השבתה של "בייבי בום" למסך (חמש שנים אחרי שסיימה את דרכה בערוץ 10), המלחמה הייתה עדיין תינוקת בת פחות ממאה ימים. ספק אם אפילו בהנהלת ערוץ 12 שיערו שהשקת הבייבי תתקיים כשהבומים עדיין מרעידים את הצפון ובתי הקברות מוצפים בדיירים חדשים, חלקם צעירים שלא הספיקו כלום וחלקם אבות שהשאירו מאחוריהם יתומים ויתומות.
אם כבר, ה"בייבי בום" אמור היה למנף את הבייבי בום האמיתי, כלומר התופעה שבה מצב דחק קיצוני מביא ליותר לידות. בהקשר הספציפי של מלחמה שהחלה בטראומה ששינתה את האומה, הדוקו-ריאליטי נועד להיות חלק מתהליך השיקום הלאומי, זה שמגיע אחרי חודשים מרים ומייסרים. לכאורה, גם במדינה שבה שיעור הפריון גבוה ממילא, התמשכות המלחמה ותחושת החירום לא משתלבות עם עוד ועוד "הותר לפרסום".
אבל כנראה שזה היה נכון לישראל של פעם, זאת שנשמרה מאוד מפני מלחמות שלא נגמרות וידעה לצעוק "די" כשרשימת הנופלים הלכה והתארכה. היום, כשנדרש נאום חוצב להבות בכנסת של קומיקאית כדי להזכיר שיש חטופות בעזה (וייתכן שגם הן, למרבה האימה, נכנסו להיריון או שכבר ילדו), "בייבי בום" היא בסך הכל מה שמחכה מן העבר השני של גשר הדמעות הטלוויזיוני: קודם בוכים מול החדשות על החיים שאבדו ואחר כך בוכים מול "בייבי בום" בזכות החיים שנוצרו. שני הצדדים של אותו מטבע.
ואכן, כמתבקש, הקאמבק נפתח עם מונולוג עתיר פאתוס של המיילד/טאלנט פרופ' יריב יוגב, שדיבר על מחול החיים והמוות בחדר הלידה הישראלי פוסט 7 באוקטובר. ברקע נשמע אחד מהמנוני המלחמה, "להאמין" ("כל מה שהיה פה ישתנה ממחר"). אחריו הופיע סיפור מטלטל וכנראה מייצג: יוגב מקבל לחדר הלידה את קצינת המשטרה שהחזירה לו את התכשיטים של ליבי ז"ל, הבת של זוגתו, שנרצחה בפסטיבל נובה. עוד לא חלפו עשר דקות מתחילת הפרק וכבר יש פתיחה מלאה של הממטרות.
סיפור הלידה הנוסף, של הדר ודוד, הוכיח שבתוכנית לא שכחו את המלאכה: הליהוק המדויק בהתאם לרוח הזמן (זוג דתי וצעיר של גבר חביב ושקט ואישה דברנית עם קול משעשע), הזגזוג בין רגעים אמוציונליים ומותחים להבזקים של הומור, הפסקול (אנה זק ורדיוהד. סתם, נראה לכם? שולי רנד ואביתר בנאי כמובן). הכל עובד כמו מכונה משומנת, שכל בורג שלה מיועד למצות את פוטנציאל הרגש בימים עדינים ממילא. לזוג המאושר נולדו תאומים. לקשת נולד רייטינג. ולישראל נולדה עוד סיבה לבכות. באמת היו חסרות לה.
בקטנה
מן הסתם לא חסרות בעיות בהתייחסות לסדרה שחלק לא מבוטל ממנה מוקדש לעיתון זה, למייסדים שלו ולמו"ל הנוכחי – והם לא זוכים שם ליותר מדי מחמאות, בלשון המעטה. דווקא בשל כך, יש טעם שגם כאן ייאמר ש"המו"לים" של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, שעלתה אתמול ב"כאן", היא מוצר שאמנם לא חף מפגמים (למשל אין בו חידושים למי שהכיר באופן סביר את הנושא), אבל הוא כן מהווה הצצה קוהרנטית ומלוטשת למפעלי נקניקיות תחרותיים ונוטפי אמוציות, שהשפעתם הרבה (ולעיתים המוגזמת) הגיעה לשיא בעידן שהיה דל בטלוויזיה ונטול אינטרנט. ובימים שהשלטון שוב מאיים על התקשורת החופשית (למשל בהשתלטות על מדידת הרייטינג), תמיד עדיף לעמוד מול המראה ולהתמודד עם מה שנשקף ממנה.
