מרווחין הוא כפר סוני קטן – 220 בתים בסך הכל – שיושב על המורד המערבי של ג'בל בלאט, מצפון למושב זרעית. אוויר פסגות ונוף עוצר נשימה – מצור ובנותיה בלבנון למפרץ חיפה; מהים התיכון להר מירון. הגובה מקנה לכובש אשליה של שליטה. ב-2006 חציתי את הכפר בלילה, בכוח של חטיבת אלכסנדרוני בפיקודו של המח"ט שלומי כהן. באנו מהאור – מים האורות הזוהר של היישובים הישראליים מאחורינו – אל חשכת המלחמה. לבנון החשיכה לנו פנים.
בתחילת המלחמה ההיא הפציץ חיל האוויר את הכפר. בין 18 ל-28 אזרחים נהרגו, רובם ילדים. הלבנונים כינו את האירוע "טבח מרווחין". זעמם נשפך על ישראל והאו"ם: על ישראל כי מיהרה להפציץ, על האו"ם כי חייליו סירבו לפתוח את שערי המתחמים שלהם למבקשי מקלט. שני המתחמים, בשטח שבין הכפר לגדר הגבול, מאוישים על ידי יוניפי"ל גם היום. חיילים מגינאה יושבים בעמדות שלהם בסתלבט וממלאים דוחות שאין בהם תועלת. ישראל דרשה שייתפנו; האו"ם סירב. צה"ל וחיזבאללה מנהלים את המלחמה מעל לראשיהם.
אשר למרווחין, היה כפר ואיננו עוד. קודם נעלמו התושבים. לוחמי חטיבת המילואים 205, שכבשו את הכפר, מצאו בבתים מזון שפג תוקפו. הרישומים בבניין המועצה נקטעו לפני שנתיים: או שלא היו אזרחים לרשום אותם, או שראש הכפר לקח את הפנקס המעודכן איתו. והכי מעניין, החיילים מצאו מסמך העברת בעלות על בית מאזרח מקומי לחיזבאללה. על המסמך חתום פואד שוכר, שהיה המפקד הבכיר ביותר בארגון, שני רק לנסראללה, עד שחוסל בביירות.
את מקום התושבים תפסו חיילי רדואן וההגנה המרחבית. הם מילאו את בתי הכפר באמל"ח: הכל תקני, רשום, מתוחזק – צבא מסודר, עשיר, ממומן. מיליארד דולר הקציבה איראן כל שנה לחיזבאללה. התוצאות תורגמו לשטח: מתחמים מבוצרים, תחמושת, מפעלי ייצור, ימ"חים, גיוס ואימון כוחות, נדל"ן. צה"ל עסוק עכשיו בלבנון בעיקר בהשמדת ערך, מהאוויר ועל הקרקע.
הסגר שהטילה ישראל על נמלי הים, נמל התעופה של ביירות ומעברי הגבול לסוריה, הרמטי, או כמעט הרמטי. אין כנראה דרך להחזיר לחיזבאללה את המלאים שאיבד – לפי הערכה רווחת, כשני שלישים ממלאי הרקטות שלו.
אנחנו מרבים להתעניין במה שעושים כוחות עוינים לישראל בכל החזיתות. אנחנו מתעניינים פחות במה שהם לא עושים. משטר אסד סופג כמעט מדי לילה תקיפות שמיוחסות בעולם לישראל. בתקיפות נפגעו נתיבי האספקה ללבנון והגורמים האחראים להם בצבא הסורי. אסד בחר לא להגיב. תוכנית המלחמה של נסראללה בנתה על השתתפות פעילה של סוריה. אלפי רקטות אמורות היו להתפוצץ בשטח ישראל. אסד החליט לשמור על ניטרליות. פרשנים אופטימיים טוענים שהוא מנסה לנתב עכשיו מסלול מחדש, בין הציר האיראני לציר הסעודי.
לרוסים יש דרך משלהם להיות בסיפור ולא להיות בו. הם נוכחים בסוריה אבל שומרים מרחק. הם רשמו בפניהם את היעילות שבה השמיד חיל האוויר שלנו את סוללות ה-300-S שסיפקו להגנה האווירית של איראן. האם יספקו עכשיו לאיראן סוללות משופרות, מדגם 400-S? לא בטוח. כל ראש ממשלה ישראלי שהציע רעיון לפוטין, מברק ואולמרט ובנט עד נתניהו, שמע מפיו תשובה נחרצת, "אני עושה רק מה שטוב לרוסיה". או, כמו שאמר לי פעם ישראלי שנשא ונתן עם הרוסים בשטח, "כולם פועלים על פי האינטרסים שלהם, אבל אצל הרוסים זה הרבה יותר קשוח. אין אצלם סנטימנטים".
השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין, שהגיע לארץ אתמול, פותח את סבב השיחות הנוכחי באווירה אופטימית. נדמה שכולם מייחלים להפסקת אש בלבנון: האמריקאים, הבריטים, הצרפתים, הרוסים, אולי גם האיראנים, הממשלה בלבנון, צה"ל, חיזבאללה. הבסיס הוא החלטת 1701 של מועצת הביטחון מ-2006. הוויכוח הוא על התנאים הנלווים. במערכת הביטחון חשבו שדי יהיה בהשגת הבנה עם ארצות-הברית, שאם וכאשר יופר ההסכם, צה"ל יוכל להגיב באש ובכניסה ללבנון, בתמיכת האמריקאים.
עכשיו, על רקע ההישגים הצבאיים, על רקע הציפיות של תושבי הצפון, על רקע המחיר שישראל משלמת יום-יום בדם – 88 חללים באוקטובר בלבד, בלבנון, בעזה ואתמול במטולה ובקריות – ישראל דורשת ערובות נוספות. נתניהו, שחשש להיכנס ללבנון, חושש עכשיו לצאת.
גלנט איים להחזיר את לבנון לתקופת האבן. במרווחין וביישובים אחרים סמוך לגדר הגבול מומש האיום במלואו. שלשום, כשסיירתי בשטח, התחבטתי בשאלה מה יקרה שם לאחר שנצא; מה אנחנו רוצים שיקרה. החיילים שפגשתי מדמיינים רצועה ריקה מאדם, שוממת, כמו עכשיו. כך גם תושבי הצפון. האם זה הפתרון הנכון, האם זה הפתרון האפשרי.
אמל"ח בכל בית
מפקד חטיבת השריון 205 הוא אל"מ יואב שניידר, בן קיבוץ בצפון. זקנו, שגדל פרא בחודש שבו נלחמת החטיבה בתוך לבנון, מעיד עליו שנולד ג'ינג'י. נפגשנו שלשום, בכניסה לזרעית. רקטה, אחת מרבות, התפוצצה בקרבת מקום והרעידה את קרקע המושב, שהפכה, תחת זחלי הטנקים, לחולית ומאובקת. הצבא מעדיף לנוע בלבנון בהאמרים פתוחים: הם לא ממוגנים, אבל המהירות שלהם מספקת ביטחון.
התחנה הראשונה של החטיבה בלבנון הייתה לבּוּנה, שס"מ (שטח סבוך מבוצר) מצפון לראש הנקרה. "תאר לעצמך", אמר המח"ט. "8,000 דונם מיוערים, שבתוכם תשתיות צבאיות, פירים, מנהרות, תול"רים. מצאנו גם תיקי גב מצפון-קוריאה. גם צפון-קוריאנים היו שם".
הוא הראה לי את המפה: עשרות נקודות אדומות סימנו את המקומות שבהם פעל חיזבאללה. "פוצצנו וניקינו", אמר. "חזרנו לזרעית ונכנסנו מחדש, לג'בל בלאט".
ב-18 שנות ההתנחלות של ישראל בלבנון היה בראש ג'בל בלאט מוצב של צה"ל, כרכום שמו. במקומו ניצבת עכשיו אנטנה ששימשה את מערכת הקשר של חיזבאללה. חייל טיפס על האנטנה ותלה עליה דגל ישראל.
השקפנו על מערב לבנון ממרומי ההר. ענן עשן אפור עלה מפאתי העיר צור: חיל האוויר הפציץ שם. זמזום דק של מטוסים ליווה את ההפצצה. צה"ל הרס את כל הבתים על ההר, לבד מאחד.
ירדנו למרווחין. "כמעט בכל בית בכפר מצאנו אמל"ח", אמר המח"ט. הבניין הגדול ביותר, במרכז הכפר, היה המסגד. משום מה הוא סומן במפות ככנסייה. לא נותר ממנו דבר לבד מפסולת בניין והרמקול של המואזין. כל הבתים בכפר הושמדו לבד משניים.
במלחמת לבנון השנייה, ב-2006, הכפרים נותרו כמעט שלמים. ההרס הנוכחי מנומק בכמויות האמל"ח האדירות שהתגלו בבתים. לא בתי מגורים – מחסני נשק. אבל יש כאן אולי גם משהו נוסף, רצון מובלע ליצור מציאות חדשה: מכיוון שכל לבנוני חי נתפס עכשיו כאויב – המשאלה היא לרוקן את השטח מכל לבנוני. וגם לנקום, כמו שקורה בעזה – שלא יהיה להם לאן לחזור.
זה מובן על רקע רגשי אבל מופרך במבחן המציאות. גם מבחינה מוסרית זה מופרך. בסוף יושג הסכם, ואנשים יחזרו, ובתים ייבנו בדרום לבנון וגם בעזה. אנשים ממעטים לקרוא בתנ"ך היום, וחבל. ספר בראשית מספר על תושבי סדום ועמורה שחטאו חטאים כבדים מאוד. אלוהים החליט להשמיד אותם. "חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע", גער אברהם באלוהים. אלוהים אולי יכול להרשות לעצמו, אבל מדינת ישראל איננה אלוהים.
מחלקת חיילים יורדת מראש ההר. אף אחד מהם לא הדביק פאץ' עם הכתובת "משיח" על השרוול, אות לשפיות או סימן להשפעה המבורכת של אמירה חד-משמעית של הרמטכ"ל. שניים מהם סוחבים מטען כבד על הגב – שני פריטי אמל"ח שחיזבאללה השאיר בשטח, אחד בתוך גזע עץ זית, השני בסבך. חייל שלישי מצא דגל לבנון ישן, קרוע ומחורר. "אם נישאר כאן חודשים, נמצא כל יום עוד ועוד דברים", אמר אחד הקצינים.
"החיילים", סיפר, "התחילו לסמן את הסלעים כאן בפסים של כחול, לבן וכתום, כמו בשביל ישראל".
סא"ל (מיל') בנימין טרופר שירת בין 7 באוקטובר 2023 ל-7 באוקטובר השנה 284 יום. למספר הזה צריך להוסיף את שלושת השבועות שעברו מאז. הוא ירושלמי, דתי, חמישה ילדים, קרוב משפחה של ח"כ חילי טרופר. באזרחות הוא מדריך סיורים לציבור הדתי-לאומי במזרח ירושלים. בצבא הוא מפקד גדוד 21 בחטיבה.
"זה בלתי נתפס", הוא אומר על אורך השירות.
אני לא חושב שהייתי עומד בזה, הערתי, והוא חייך. "אשתי אלופת העולם", אמר. "כשאני מגיע הביתה, אני רק מפריע. אני משבש את הסדר בבית".
הנכונות של חיילי המילואים לשרת זמן ארוך כל כך, מדהימה. היא מלמדת בין השאר על הצמא של הישראלים, לאחר שנתיים של מחלוקת פנימית קשה, לקונצנזוס, למה שכונה פעם "יחדנס". כשם שהתופעה מרשימה, כך היא שברירית: כולם מבינים את זה.
"יש אצלי מ"פים שחוטפים צעקות מנשות חיילים בטלפון", אמר טרופר. "אצלנו חייל מקבל שחרור בגלל אחת משתי סיבות", אמר טרופר, "שלום בית או לידה. היה לנו חייל שהבן שלו הגיע לבר-מצווה מיד לאחר שמחת תורה בשנה שעברה. הבר-מצווה בוטלה. נתנו לו שחרור השנה, לבר-מצווה מאוחרת".
בשבוע הבא הם אמורים להשתחרר, עד צו 8 הבא.
הדרך לנסראללה
חסן נסראללה נהרג ב-27 בספטמבר בדאחייה בביירות, בהפצצה של חיל האוויר. זה היה אחד האירועים החשובים במלחמה, נקודת ציון היסטורית. השמועות דיברו על מבצע הטעיה מתוחכם שהוליך את נסראללה שולל. מה שלמדתי מרשים: קציני אגף המבצעים בצה"ל, שתיכננו ונאבקו וביצעו, ראויים לכל הקרדיט.
אפתח בסיכום: הדרך שבה עבד צה"ל על חיזבאללה מזכירה את הדרך שבה עבד סינוואר עלינו בתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר. אותן עורמה ונחישות בצד התוקף; אותם קיבעון ויוהרה בצד המותקף. גם ברגע מותו נסראללה לא הבין עד הסוף מה ישראל מעוללת לו ולארגון שלו.
תוכנית ההתקפה שהכין חיזבאללה במשך שנים כללה ארבעה מרכיבים עיקריים: 1. שיגור של עשרת אלפים רקטות לאזור חיפה והקריות; 2. פשיטות והשתלטות של 5,000 לוחמי כוח רדואן על יישובים ישראליים בקרבת הגבול; 3. התמודדות של מערך ההגנה שלהם, המתחמים המבוצרים, הפירים והאמל"ח, עם תמרון אפשרי של צה"ל בדרום לבנון; 4. השתתפות פעילה של סוריה ואיראן ואולי גם של חמאס בלחימה נגד ישראל.
מה יהיה אם ישראל תחליט להקדים ולתקוף אותי, שאל נסראללה. איך אדע בזמן הנכון שזה קורה?
מערכת המודיעין של חיזבאללה ידעה לפרט את הסימנים שיעידו על כניסה של ישראל למלחמה: קודם כל, גיוס מילואים נרחב; אחר כך הפצצות אינטנסיביות בדאחייה בביירות; בשלב השלישי קריאה ישראלית לפינוי האוכלוסייה השיעית בדרום. כל עוד התנאים האלה לא מתקיימים, אפשר להירגע: אם זה לא ירוק בחוץ ואדום בפנים, זה לא אבטיח.
בפועל, גם נסראללה, גם נתניהו, כל אחד מהסיבות שלו, בחרו לא לפתוח במלחמה בהיקף מלא. נוצרה מציאות של לחימה מרחוק, מלחמת התשה, עם כללי משחק שמשתנים מיום ליום. הם שיגרו רקטות, טילי נ"ט וכטב"מים; אנחנו הפצצנו מהאוויר; הם השלימו עם פינוי המוני אצלם ואנחנו השלמנו עם פינוי המוני אצלנו; הם התעקשו להתנות את הפסקת האש בהסדרה עם חמאס בעזה; אנחנו התעקשנו על הפרדה בין עזה ללבנון. כך לאורך עשרה חודשים מדממים, מורטי עצבים.
ב-30 ביולי פתח צה"ל במהלך ששינה את פני המלחמה. אל-חאג' מוחסן, הידוע גם בשמו השני, פואד שוכר, מס' 2 בחיזבאללה, חוסל בביירות. קדמה לחיסול התלבטות: האם החיסול יכניס את איראן למלחמה; האם יביא להסלמה, או להפך, יסלול את הדרך להסכם. מבחוץ זה נראה כמו עוד חיסול, אחד מרבים. מי שהיה שותף להחלטה בצבא, ראה בו צעד דרמטי, מחייב, לקראת מלחמה כוללת, כולל תמרון בדרום. הרכבת יצאה מהתחנה.
נסראללה דבק בקונספציה: ישראל לא מתכוונת להרחיב את המלחמה; אין סימנים מעידים. הוא ביקש לנקום על חיסול מוחסן בשיגור ברד של רקטות לשטח ישראל. בעיניו זה היה מהלך מובן, לגיטימי, חלק ממשחק הפינג-פונג היומי שלו עם ישראל. השיגורים נקבעו ל-25 באוגוסט. חיל האוויר הוציא פעולה מקדימה ("זה הרגע") – הפצצה מסיבית של אתרי שיגור שעיקרה נזק אפשרי.
מסך של איפול הוטל על התוכנית הצה"לית. האירועים בשטח נראו כמו הסלמה הדדית, בלתי מבוקרת, לא כמו יישום של תוכנית סדורה. ב-17 בספטמבר יצא לפועל, במועד מוקדם מהמתוכנן, מבצע הביפרים. פרסומים זרים ייחסו אותו לישראל ולעבודה ארוכת שנים של אמ"ץ והמוסד. ב-20 בספטמבר חוסלו בדאחיה אבראהים עקיל, ראש המבצעים של חיזבאללה, וחבורת הפיקוד שלו. למחרת הוציא חיל האוויר שני גלים של תקיפות. הושמדו אלפי משגרים ורקטות. בלבנון היו שהזהירו – צה"ל יחצה את הגבול. נסראללה סירב לשמוע: הוא מכיר את ישראל טוב מכולם.
ארבעת הימים הבאים סיפקו סימנים בשפע: ב-23 בספטמבר קראה ישראל לאזרחים בדרום לבנון להתפנות; חיל האוויר תקף 800 מטרות בדרום; כל יום הביא איתו חיסול נוסף. ב-27 בוצעה ההפצצה הגדולה בדאחייה שבה נהרגו נסראללה ועוד 300 אנשי חיזבאללה ואזרחים. בלילה של 30 בספטמבר פלש צה"ל ללבנון.
אילו נסראללה הבין מה הולך ומתרגש עליו, האם היה יכול לפעול אחרת? בהחלט. היו לו שתי אופציות. הראשונה, להסכים לתוכנית האמריקאית להפסקת אש – כבודו היה נפגע זמנית אבל חייו וחיי הארגון שלו היו מובטחים; השנייה, לבצע את תוכנית ההתקפה המקורית; נכון יותר, את מה שנותר ממנה. הדבקות בקונספציה גרמה לו להחמיץ את שתיהן.
אמור לי מי יועציך
אמריקאים רואים את החבורה שאסף סביבו טראמפ ומתפלצים: מילא המועמד, הם אומרים, אבל איך נתמודד עם החריגים שהתקבצו סביבו. אותה שאלה מלווה את האנשים שהתקבצו בקדנציה הנוכחית סביב נתניהו: חלקם מאכערים בלשכתו, חלקם שרים בממשלה וחברי כנסת. הם קיצונים, משיחיים, בעלי עבר בעייתי, שלוחי רסן. הם פטריוטים גדולים, אבל לא פטריוטים של המדינה הזאת אלא של מדינה אחרת, שקיימת בשאיפותיהם. כאשר נדע יותר על הפרשה שמסעירה את לשכת ראש הממשלה, הבעיה תתחדד. תשאלו עם מי הוא עובד ותבינו למה הוא הפך. ¿
