אחרי שישה חודשים של מרוץ בחירות לנשיאות מהיקרים, המפתיעים והסוערים בתולדות ארצות-הברית, ההכרעה ביום הבוחר ב-5 בנובמבר מצטמצמת לשאלה גורלית אחת: כן טראמפ או לא טראמפ. או בניסוח פחות אישי, כן לדמוקרטיה ליברלית או לא לדמוקרטיה ליברלית. הסוגיות האחרות לא נעלמו, אבל נדחקו הצידה בפני גודל ההכרעה על עתיד האומה האמריקאית רבת-הפנים.
כותב שורות אלו משוכנע שלמרות הסקרים המנבאים שוויון בספירת הקולות ואפילו יתרון למחנה דונלד טראמפ, המנצחת תהיה המועמדת הדמוקרטית, סגנית הנשיא קמלה האריס.
איני מסוגל לתאר לעצמי ניצחון של טראמפ בן ה-78, פוליטיקאי מופקר ומושחת הנישא על גלי גזענות, משיחיות ושנאת נשים. "טראמפ כנשיא הבא", אומר פרופ' סטיבן לויצקי, אחד משני המחברים של רב-המכר "כך מתות הדמוקרטיות", "לא ינהיג משטר פשיסטי מפורש. הוא יקדיש את כהונתו לערעור מוסדות הדמוקרטיה, ימלא את משרדי הממשל בנאמניו ובעושי דברו, ילחץ לפתוח במשפטי ראווה נגד פוליטיקאים יריבים בטענה שהם גיס חמישי ובכך יהפוך את אמריקה למדינה סמכותית בדומה להונגריה. דמוקרטית בבחירות, אנטי-דמוקרטית בכל השאר".
על אף תחושת החמיצות של מתלבטים רבים כלפי האריס, הפחד האימתני שמא ייכנס טראמפ לבית הלבן יגבר, לדעתי, על ההיסוסים. זה יהיה גם יום הניצחון לנשות אמריקה, ששני שלישים מהן מתכוונות להצביע להאריס. וגם, למרות ההצהרות האנטי-ישראליות של השוליים השמאלניים במפלגה הדמוקרטית, ניצחון למיליוני יהודי אמריקה הציונים והליברליים.
"ביום שלישי הקרוב", אמר לי סוקר ידוע, "עשויות תוצאות האמת להעניק ניצחון סוחף וגורף לאחד המועמדים". למי, שאלתי. "תחושת הבטן שלי", השיב הסוקר, "היא שטראמפ ינצח, אבל אני מבחין בימים אחרונים בסחף משמעותי לכיוונה של האריס". לא רק הוא מבחין: גם הציבור הרחב מבחין. משהו השתנה.
מה הם מציעים
הכלכלה הייתה אמורה לתפוס מקום מרכזי במערכת בחירות זו. לפי הסקרים, רוב האמריקאים סבורים שמצבם הכלכלי כעת גרוע ממה שהיה בתום הכהונה הראשונה של טראמפ. מנגד, הנתונים האובייקטיביים מצביעים על שיפור דרמטי במצבו הכלכלי של האזרח דווקא בשנות הנשיאות של ג'ו ביידן. המשק איתן וצומח מהר, רמת החיים הריאלית עולה, התעסוקה מלאה, האינפלציה נמוכה (סוף-סוף), הריבית יורדת, הבורסה שוברת שיאים והעוני מצטמצם. סתירה זו בין תחושה למציאות יכלה לעמוד במוקד תעמולת הבחירות. זה לא קרה: לראש סדר היום האלקטורלי עלו נושאים גורליים אחרים, ובהם שמירה על דמוקרטיה, היחס למהגרי עבודה, חירות האישה על גופה ומניעת משטר אנטי-ליברלי. ההתייחסות לכלכלה הצטננה ונדחקה לשוליים; לא נעלמה.
המהלכים הכלכליים שמציעים המועמדים שונים אלו מאלו, אך שניהם מתעלמים מנקודת התורפה הקודרת של השגשוג האמריקאי: הגירעון הענק בתקציב הפדרלי, בין 6.5% ל-7% מהתוצר, והיחס הגבוה בין החוב הציבורי לתוצר המקומי שעבר את גבול 120% וחזוי לעלות עוד. שניהם הרי באו להיטיב עם העם, לא לגזור עליו גזרות. בכל זאת, אין דין המצע של האריס כדין המצע של טראמפ. הראשון בעייתי, לא יעיל ומסורבל, אבל לא מסוכן, השני מסוכן למשק האמריקאי ולסדר הכלכלי הבינלאומי כולו. להלן עיקריהם; בהצגתם נעזרתי בכלכלנים של מכוני מחקר לא-מפלגתיים, "מכון המיסוי" ו"המכון למיסוי ומדיניות כלכלית".
מה מציע טראמפ:
• מכס של 20% על כל יבוא לארה"ב. מכס נוסף של 60% על יבוא מסין ומכס של 100% על מכוניות חשמליות מיובאות מסין. "ככל שהמכסים גבוהים יותר הכלכלה טובה יותר", פוסק טראמפ, בניגוד גמור למדע הכלכלה. עלות ההצעה: 6,000 דולר לשנה לכל משפחה אמריקאית.
• הפחתת מס החברות מ-21% ל-20% ול-15% לחברות "המייצרות באמריקה". מס החברות כבר הופחת ב-2017 במסגרת חקיקת מיסוי מקיפה דו-מפלגתית.
• פטור מלא ממס על קצבאות ביטוח לאומי, על הכנסות מתשר ועל שכר שעות נוספות.
• ניכוי תשלומי מסים מקומיים מהכנסה חייבת במס. המשמעות: המס הפדרלי יחושב מהכנסה ברוטו פחות ארנונה.
• ריבית על הלוואות למימון רכישת מכונית תוצרת ארה"ב תהיה הוצאה מוכרת לצורכי מס, כמו ריבית על משכנתאות.
• הארכת תוקף הרפורמה המקיפה במסים שאושרה כאמור בקונגרס ב-2017 – בתקופת נשיאות טראמפ. בין סעיפיה: הכרה בפחת מואץ על השקעות עסקיות, נקודות זיכוי מוגדלות למשפחות עובדות והטלת מס עיזבון רק על ירושות נטו מעל כ-15 מיליון דולר לזוג, במחירים שוטפים.
• מס מיוחד על קרנות הון צמיתות של אוניברסיטאות עשירות. אלו קרנות המחזיקות עשרות מיליארדי דולרים שנצברו מתרומות רב-שנתיות ומושקעות (ללא מס) בשוקי ההון.
• ביטול הקלות המיסוי והסובסידיות לאנרגיה ירוקה, כולל תמריצים למעבר למכוניות חשמליות, צעד מנוגד לטובתו העסקית של התורם הפרטי הגדול לקמפיין של טראמפ, הלא הוא האיש העשיר בעולם אילון מאסק, הבעלים בין השאר של טסלה.
• גירוש המוני של מהגרי עבודה "לא חוקיים", מהלך טרגי שיקפיץ את עלויות העבודה בענפי משק רבים הזקוקים לידיים עובדות.
• מינוי מאסק לתפקיד חדש בממשל הכלכלי העתידי של טראמפ כ"ממונה על ההתייעלות הממשלתית". מאסק כבר הודיע שאם יסכים לקבל את הג'וב יתחיל מיד לפטר רבבות עובדים מ"משרות ממשלתיות מיותרות", לכסח את שכרם של הנותרים ולקצץ מאות מיליארדי דולרים מהתקציב הפדרלי. בניגוד לטראמפ, מאסק לא מדבר על ביטול סובסידיות ממשלתיות שניפחו בסכומי עתק את רווחי החברות בבעלותו ולא קורא לבחינה מחדש של החוזים השמנים שחתם עם הממשל בתחומים רגישים כמו תקשורת, מחשבי-על וטכנולוגיית החלל. נכון לעכשיו, עסקי מאסק מצויים תחת חקירות של רשויות רגולציה רבות והסיכוי המעשי להצטרפותו לממשל טראמפ נמוך לכן מאוד; בינתיים התבטאויותיו הפומביות – איומים לא מרומזים על האריס, אהדה לדיקטטורים, השמצות קונספירטיביות ושנאת פקידי המדינה ומהגרים – מצמררות.
מימוש מצע טראמפ כלשונו (לא יקרה) צפוי להגדיל את הגירעון של הממשל ב-3.5 טריליון דולר בעשור הקרוב. בשנת הכספים שהסתיימה בספטמבר היה הגירעון בתקציב הפדרלי שני טריליון דולר. מצד שני עשויה תוכניתו להוסיף 1% עד 2% לצמיחת התוצר האמריקאי המקומי על פני אותו העשור.
מה מציעה האריס:
• העלאת מס חברות מ-21% ל-28%, מהגבוהים במערב, לצד הפחתת מס לחברות בענפי צמיחה כמו בינה מלאכותית, ביוטכניקה, תעשייה אווירית, חוות שרתים וייצור פלדה. סגירת פרצות מיסוי על יחידים בעלי הון רב.
• מתן נקודת זיכוי ממס למשפחה עבור ילדים: 6,000 דולר זיכוי בשנה ראשונה אחרי לידה ו-3,600 דולר אחר כך.
• הגדלת זיכוי במס עבודה שכירה ועצמאית למעמד הביניים.
• העלאת מס על רווחי הון ל-28% על הכנסות של מעל מיליון דולר בשנה. רווחי הון לא ממומשים של מיליארדרים יחויבו במס של 25%. השיעור השולי של המסים הישירים על הכנסות גבוהות יגיע ל-47.5%.
• פטור ממס לתשר.
• פטור מיוחד ממס על הכנסה של עד 50,000 דולר בשנה לחברות הזנק.
• הגבלת הסכום המרבי לתשלום עבור תרופות מרשם ל-2,000 דולר לשנה וכיסוי מורחב של עלויות סיעוד ביתי.
• מניעת העלאות מחירים "לא מוצדקות" של תאגידים גדולים בתקופות של משבר ומחסור, כמו לפני ואחרי שיטפונות, רעידות אדמה, מגפות ומלחמות.
• סבסוד ממשלתי של בנייה "מועדפת" למגורים כדי להגיע למיליוני התחלות חדשות (מיליון לפחות) והטבת מס מיוחדת בשווי 25,000 דולר לרוכשי דירה ראשונה.
עמדתה של האריס ביחס לרפורמת המיסוי TCJA מ-2017 לא נחשפה במלואה, ולכן לא ברור מה יהיו ההשלכות התקציביות והמקרו-כלכליות הרב-שנתיות של המצע שלה. בכל מקרה, אומרים הכלכלנים במכוני המחקר, תוכניתה תקטין משמעותית את הפערים החברתיים, תצמצם אי-שוויון, תיחלץ משפחות עם ילדים מהעוני ותיטיב עם מעמד הביניים. מצד שני היא עלולה להאט את צמיחת הכלכלה, הן בשל מסי חברות חריגים והן בגלל "המערך המסורבל של פטורים והקלות שיקשה על האזרחים והעסקים לשלם מס הוגן".
חבילות המיסוי של האריס וטראמפ עומדות בסתירה ברורה להמלצות האוצר, בנק ישראל וקהילת הכלכלנים בארץ, על ביטול מכסים, צמצום פטורים ממסי הכנסה והון, הרחבת בסיס מע"מ וחיסול סובסידיות המעוותות את תפקוד המשק היצרני. לנו הרי יש ניסיון רע מאוד עם מדיניות כלכלית המכוונת "להיטיב עם העם". ויש לנו, נא לא לשכוח, מלחמות לממן.
אחרי 80 שנה
80 שנה לערך חלפו מהשבוע שבו התכנסו באתר נופש בברטון וודס במדינת ניו-המפשייר בארה"ב, על רקע מלחמת העולם השנייה שעדיין התחוללה במלוא אימתה באירופה ובאסיה, נציגי 44 מדינות כדי לדון בהסדרים שיבטיחו לאחר הניצחון כלכלה גלובלית איתנה, הנשענת על שיתוף פעולה בינלאומי. הם הגיעו לכינוס חדורי אמונה שיציבות כלכלית עולמית היא תנאי בל יעבור ליציבות מדינית עולמית ולמניעת מלחמת עולם נוספת. הדיון בהצעות השונות שהחל בחוגי הכלכלנים בארה"ב ובבריטניה כבר שנתיים קודם לכן היה סוער ופוליטי, מקצועי ואישי. הובילו אותו גדול כלכלני המאה ה-20 ג'ון קיינס ועוזרו של שר האוצר האמריקאי דקסטר ווייט. בסיום הושגה פשרה: הוחלט על הקמת שני מוסדות, האחד "קרן המטבע הבינלאומית" והשני "הבנק העולמי". קרן המטבע נועדה לסייע למדינות החברות בה לשמור על שערי חליפין קבועים ולהבטיח מחיר דולר צמוד לזהב; לבנק העולמי ניתנה המשימה לממן פיתוח כלכלי מואץ של משקים שנפגעו מהמלחמה ומדינות תת-מפותחות. במהלך שנת 1945 רכשו השותפות להקמת שני המוסדות מניות יסוד והזרימו אליהם הון, בהתאם לעוצמתן הכלכלית היחסית. ארה"ב ובריטניה הבטיחו לעצמן רוב שולט; בריה"מ והגוש הסובייטי לא הצטרפו לקרן המטבע ולבנק העולמי. ישראל הצטרפה ביולי 1954 ויש לה 0.41% מכוח ההצבעה.
המשימות, התפקידים והפעולות של הקרן והבנק עברו תהפוכות רבות; ספרים עבי כרס נכתבו על נושאים אלו. אף שבתחילת שנות ה-70, בגלי האינפלציה, התפרקה המערכת הגלובלית של שערי החליפין הקבועים ומחיר הדולר התנתק מהזהב, קרן המטבע לא חדלה להתקיים. היא המשיכה לסייע – ולהכתיב מדיניות תקציבית ומוניטרית מעוררת מחאות וביקורת מהשמאל – למדינות רבות להיחלץ ממשברים שמקורם במחסור במטבע חוץ. כדי לייצר משאבי סיוע עצמיים החלה קרן המטבע הבינלאומית להנפיק מטבע ייחודי משלה הקרוי "זכויות משיכה מיוחדות", המחולק למדינות נזקקות, עד כה בטריליון דולר. חלוקת הזכויות האחרונה התרחשה בשנות הקורונה. במקביל התפוגגה הסודיות שעטפה את תפקודם של הקרן והבנק ופינתה מקום לשקיפות כמעט מלאה. בדירקטוריונים שלהם השתנתה העוצמה היחסית של מדינות רבות – הפוסט-קומוניסטיות הצטרפו, בריטניה ירדה, ערב-הסעודית וסין עלו. כיום חברות בהם 190 מדינות; מתוכניות הסיוע נהנות בין השאר ארגנטינה, מצרים, אוקראינה ופקיסטן.
בה בעת שוקי ההון, הכסף וניירות הערך הפרטיים התנפחו לממדי ענק והחליפו במקרים רבים את האשראי של קרן המטבע והבנק העולמי. מעמדם נחלש והחולשה מצאה ביטוי בולט, אפילו מביך, בכינוס האחרון של מועצות הנגידים של שני המוסדות בוושינגטון בשבוע שחלף.
אמנם עצי השלכת קישטו את בירת ארה"ב בצבעי אדום, חום וכתום נפלאים, אך הקסם הייחודי של הכינוס התפוגג. באירועים הקודמים היו בנייני הקרן והבנק ברחוב 19 צרים מלהכיל את המפגשים, הסימפוזיונים הפתוחים והדיונים הסגורים; בכינוס הנוכחי המסדרונות נותרו ריקים והאולמות חצי ריקים. הנגידים ושרי האוצר או ששלחו ממלאי מקום או שמיהרו לשוב לארצותיהם, כמו נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. ההנהלות של שני המוסדות לא הצליחו להרים ולו אירוע אחד משמעותי לציון 80 שנות להקמתם. כלום.
לעיתונאים ולפרשנים כלכליים שטרחו כן להגיע לתדרוכים עם בכירי הקרן ציפתה אכזבה מקצועית. התשובות לשאלות על ההשפעות הכלכליות של אירועים אקטואליים דרמטיים, המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון, נותרו סתמיות, חמקניות ומלוות בהבעת הזדהות בלתי מחייבת עם ה"קורבנות". בכמה הזדמנויות הזכירו הדוברים את הפגיעה הכלכלית בעזה ובלבנון, לא הזכירו את ישראל. אף פעם לא, בשום הקשר לא. התחזיות הקשות למשק הישראלי – כפי שהובאו לראשונה ב"ממון" – נקברו אי שם במעמקי הפרסומים העונתיים, בלוחות סטטיסטיים נלווים. בלי הסברים ונימוקים. לפני יותר משלושה עשורים כיהן פרופ' מיכאל ברונו המנוח, נגיד בנק ישראל בעבר, ככלכלן הראשי וסגן נשיא הבנק העולמי והוביל מחקרים על שילוב של כלכלה ישראלית-פלסטינית לאחר הסכמי אוסלו. הנגיד לשעבר, פרופ' יעקב פרנקל, ייבדל לחיים ארוכים כיהן עד 1991 ככלכלן הראשי וראש חטיבת המחקר של קרן המטבע הבינלאומית והנגיד לשעבר, פרופ' סטנלי פישר, מילא תפקידי מפתח בשני המוסדות המכובדים. כיום אין בצמרתם אישים עם רקע ישראלי, ולא במקרה.
