64 חיילים ו-22 אזרחים נפלו או נרצחו במהלך חודש אוקטובר, נכון לכתיבת שורות אלה. 86 משפחות שעולמן חרב עליהן הפכו לחלק מסטטיסטיקה בלתי נגמרת. בעבר, בישראל הקטנה ומוכת השכול, הבשורה על כל חייל הרוג הייתה יוצרת יום אבל לאומי, המוזיקה ברדיו הייתה משתנה וסיפורו היה מובא בהרחבה. כעת, אל מול מספרי הנופלים, המוות הוא חלק מפסקול תמידי של חיינו.
מצד אחד, לרוב המוחלט אין אפילו את היכולת למנות את שמותיהם של מי שקיפחו את חייהם רק השבוע. מצד שני, ישנן קהילות קטנות שנדרשו שוב ושוב אל בתי העלמין. וכך, בקיבוץ שמרת התבשרו בבוקר על נפילתו של הלוחם בן ה-51 גיא עידן בלבנון, ובצהריים על נפילתו של עידו בן צבי בן ה-21 בצפון רצועת עזה. בירושלים ישנם שבעה בתי אבלים במרחק הליכה מאותו שבוע של קרבות, ובישיבת חורב בעיר מנו חמישה נופלים בקרב המורים והבוגרים רק מאז ראש השנה.
מהי ההשפעה של האובדן המתמשך על החברה ועל הפרט? בסוגיה הזו עוסקים מומחים לטראומה ואובדן. "כל מוות כזה מחליש אותנו כקהילה – גם ברמה הלאומית כאזרחי המדינה, וגם את הקהילות הקטנות שנפגעו. לא רק הקיבוצים או הערים שספגו מכה קשה באוקטובר, אלא אפילו בתי ספר או ישיבות שכמה מהבוגרים שלהם נפלו בקרב", מסבירה ד"ר ג'וליה גוזמן, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית באסותא מרכזים רפואיים ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב. "האובדן יוצר חלל בקהילה, והשאלה היא מה רמת המודעות ואיך אפשר להשתמש במשאבים החברתיים בשביל שהאסון לא ייצור התפוררות, אלא דווקא יכולת עמידה משותפת. בתקופה של שסע ופילוג זה אתגר גדול כפליים, ומשאבי הסולידריות שלנו שחוקים עד דק ממילא. יש פה טראומה קולקטיבית מתמשכת. בעצם סוג של שגרה חדשה.
"במקביל, אנחנו לא יודעים עוד כמה זמן האירוע הזה יימשך, ולכן אנחנו נדרשים למצוא כוחות שיוכלו לסייע לנו לאורך זמן. אחד הדברים הבולטים שעלו בתקופה הזו אלו אנשים שמבקשים להתנתק או לברוח מהחדשות. להתמקד בדברים אחרים, שהם לא המלחמה. זה מנגנון הגנה מובן, אבל הוא מונע מאיתנו גם להיות אקטיביים בתוך המציאות הקשה הזו. יש הרבה מאוד אנשים שמתארים תחושה של חוסר משמעות, חוסר יכולת, הרגשה שהכל תפל וחסר טעם. התחושות האלו נורמליות, אבל כיוון שזו מציאות ארוכה מאוד, חייבים לתת מענה לאתגר הזה ברמה הקהילתית וברמה של המדינה".
ד"ר גוזמן מלווה משפחות מילואימניקים, לוחמים וקהילות שפונו מבתיהם. היא מציינת שניתן לזהות הבדלים ביכולת השיקום: "קהילות שהיו חלשות קודם, או שהתמודדו עם כל מיני מורכבויות, מתקשות מאוד להחזיק את האובדן כשהוא מגיע מכמה כיוונים. אלו קהילות בסכנת התפרקות", היא מסבירה. "קהילות שהצליחו להתגייס לאורך זמן עבור מי שזקוק להן, הן בדרך כלל כאלו שיש להן סל ערכים משותף, מטרה משותפת, והן פועלות יחד בשביל לתת משמעות לאובדן הקהילתי או לקושי. אוכלוסיות שהן בהגדרה חלק ממבנה קהילתי זוכות ליותר תמיכה – כמו קהילות דתיות או יישובים קטנים. שם יש מוסדות ואנשים בעלי תפקיד שיודעים לתפעל את זה: ועדת קהילה, בית כנסת, ועדת רווחה. לעומת זאת, בתוך הערים יותר קשה לייצר את התשתית הזו. היום אפשר לבנות את התשתיות האלו באמצעות אנשי מקצוע שמגיעים ועוזרים לקהילה לייצר תמיכה לאורך זמן במשפחות".
ד"ר גוזמן מדגישה שבשביל שהאובדן לא יהפוך להרגל צריך לתת לו מקום, ובמקביל לראות איך מנתבים את השיח לכיוון של ערכים משותפים: "אני מרגישה תמימה להגיד את זה, כי אנחנו בימים עם מאבקים ציבוריים מאוד מרים, אבל הפילוג והשיסוי בין אוכלוסיות הופכים להרבה יותר גרועים על רקע כמות הנופלים", טוענת גוזמן. "הפער בין ההקרבה לבין השיח הציבורי מחליש אותנו מאוד מבחינה חברתית. חברה בריאה מבינה שטובת הכלל מייצרת טוב גם לפרט. היא צריכה לדעת שבניה לא מתים לשווא ויש מטרה משותפת, ששלומנו קשור לשלום חברינו. אם אנחנו מפורדים וחשדנים, אם אין אמון בהנהגה, כל מוות כזה משתק אותנו ומפורר אותנו מבפנים. במצב כזה קשה מאוד להתעלות מהכאב הפרטי אל ההתגייסות הלאומית. זה בדיוק מה שמרגישות עכשיו משפחות החטופים. כשכל יום מתים כל כך הרבה חיילים, מי יכול לזכור את המאבק שלהן? את הכאב שלהן? בטח כשכל סוג של כאב או אובדן הופך למזוהה פוליטית. זה דבר נורא".
הנופלים הרבים משפיעים גם על האדם הפרטי שמנסה להחזיק בשגרה בתוך ים הכאב. "אנשים מפתחים חרדות, הם דואגים כל הזמן. כל הותר לפרסום מייצר מתח נוראי שאין לו ביטוי", היא מסכמת. "זו חוויה שמשאירה רשמים בגוף ובנפש ויכולה לקחת לכל מיני מקומות: או להתנתקות או לתחושה של רגשות אשמה על כך שאנחנו ממשיכים בחיים בזמן שאזרחים רבים כל כך נמצאים במצוקה. קשה לתעל את הכאב למקום לא מתסכל. וכאן שוב הכוח של החברה הוא דרמטי. הלכידות החברתית איננה בונוס, אלא הכרח. בלעדיה יהיה קשה מאוד להחזיק מעמד. בטח כשב-7.10 המדינה נעלמה".
המספרים האדירים של הקורבנות מייצרים עוד קבוצת שכול שתזדקק לתמיכה לאורך דורות – היתומים והיתומות. חלקם התייתמו עוד ברחם אמם. לשם השוואה, במלחמת יום כיפור התייתמו 1,383 ילדים וילדות, שנחשבים לקבוצת שכול מובחנת שעד היום נושאת את כאבה באופנים שונים. במערכה הנוכחית המספרים עוד יותר גבוהים. מאז 7.10 ועד אתמול התווספו 1,612 יתומות ויתומים חדשים שהוריהם נהרגו בקרבות או נרצחו בפיגועים ובטבח, והרשימה הולכת ומתארכת ללא אופק לסיום. ההשלכות הן משמעותיות – לא רק בהתמודדות המיידית, אלא גם 50 שנה קדימה.
עם איש החינוך הירושלמי דרורי יהושע שוחחתי בדיוק כשחזר מהר הרצל, מהאזכרה לאביו משה, שנפל בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים לפני 51 שנה. דרורי שהיה אז בן ארבע, עוד זוכר את הפרידה מאבא בתפילת מוסף בבית הכנסת, את אמו ההרה ואת רגע הבשורה הנורא. חמישה נכדים של משה ז"ל משרתים כעת במילואים, ובהם בנו של דרורי.
"להיות יתום מלחמה זה לכל החיים", הוא מודד את מילותיו, "חיפשתי את אבי כל חיי – אצל החברים שלו, בבית הכנסת, בשופרסל, שם הוא עבד. ביום ההולדת כל הילדים קיבלו מתנה מאבא, ואני קיבלתי מתנה ממשרד הביטחון. אני זוכר איך בדרך לבית הספר הייתי יורד בהר הרצל, זה היה חזק ממני. לא פעם הלכתי שם לאיבוד, בוכה את נשמתי. האובדן הזה חתום בבשרי, והוא מלווה אותי יום-יום.
"אני מתפלל שחרית, מנחה וערבית באותו בית כנסת שבו התפלל אבי. ועם כל זאת, חשוב לי מאוד לומר: יכול נוכל לה. יש לנו יכולת לצאת מהשבר, מהכאב האיום, וצריך לדעת איך. הבחירה בחיים היא אקטיבית, והמקום של המשפחה והקהילה הוא אדיר. בשביל לגדול לאורו של אדם ולא בצילו צריך מנגנונים שלמים שיחזיקו את זה. עכשיו כולם מתעסקים בהנצחה, מתוך הצורך הטבעי שהנופלים לא יישכחו, אבל אני דווקא לא רוצה לשים דגש על הלאומי, אלא על המקום שמבקש להצליח להחזיק את האינטימיות של האובדן לצד הדמות הלאומית".
יהושע ממשיך: "אותי ואת האחים שלי גידלו הדודות, הסבים והסבתות, וקהילת בית הכנסת. הם עטפו אותנו, למרות שבעצמם היו אבלים. המעטפת הלאומית מייצרת הכרה מסוג אחד, אבל המשימה הגדולה עם היתומים היא חיזוק התא המשפחתי: איך לאפשר לדמותו של הנופל להיות נוכחת, אבל שהמשפחה עדיין תוכל למצוא את הסיפור שלה למרות החוסר. זו משימת חיים.
"הרעיון המשפחתי קודם לרעיון הלאומי – זה מקום מאוד עדין ועמוק להבין אותו. אחרי שנים רבות של יתמות, אני אומר לאדם הפשוט - יש לך כוח. תתייצב, תעזור, תן יד. לא רק היום ומחר, אלא גם עוד עשור ועוד שניים. תנו לסבים והסבתות את הכלים, תנו לדודות והדודים את ההכרה. תעזרו לילדים היקרים הללו לבנות את הסיפור המשפחתי שלהם מחדש. העמידה המשפחתית והקהילתית הפשוטה היא מצווה שאין לה שיעור".
דרורי מלמד בתיכון הרטמן בירושלים, קהילה שגם היא מלקקת את פצעיה במלחמה. מורה נהרג, תלמיד נהרג ושני נכדים של אנשי הצוות החינוכי. ובכל זאת, דרורי, לנצח איש חינוך, מבקש ממני להוסיף שהיום הוא היה בבית העלמין, אבל מחר יערוך חופה. התקווה פועמת, קיימת. צריך לפנות מקום לחיים, שבכוחם האדיר חייבים לדבוק בנו, להעניק לנו כוחות, לתת לנו משמעות.
את מחיר הדמים האסטרונומי והשלכותיו לא נוכל באמת לאמוד. הוא ירדוף אותנו שנים, אולי דורות. ובכל זאת, הפסיביות אל מול השכול והאובדן מייצרת מצוקה גדולה. היא גם יוצרת ניוון אזרחי – קשה יותר לדרוש מציאות אחרת כשהכל נראה גדול מאיתנו. הבחירה לפעול, לפגוש פנים אל פנים את מי שמשלמים מחירים כבדים מנשוא, לצאת מהבית ולעשות משהו עבור מישהו, הן פעולות מרפאות. בשבעות הרבות, בהלוויות, בבתים החסרים, בכיכר החטופים, אפשר לפגוש רוח גדולה ומשימה גדולה.
תמונה אחת שווה
יום שני / פתיחת מושב הכנסת / ירושלים
מאחורי זכוכית, ביציע המבקרים, יושבים אורנה ורונן נאוטרה ומבטם מושפל. הם אוחזים בדממה בתמונת בנם, החייל עומר נאוטרה, שעלה ארצה והתנדב לצה"ל, שזינק ב-7.10 עם הטנק שלו בשביל להציל חיים, ושנחטף לרצועת עזה. הם יושבים שם יחד עם עוד משפחות חטופים, שמנסות בכל כוחן לזכות בתשומת הלב של 120 נבחרי ציבור. אבל הפנים של אורנה ורונן אומרות הכל. מבעד לזכוכית, במרחק רב מהח"כים, קולם לא נשמע. ייאושם בולט.
בינתיים במליאה, חברי הכנסת עסוקים בדברים הרבה יותר חשובים: פטור מגיוס, הטבות במעונות למי שלא מתגייסים, או קטטות מילוליות שבמסגרתן הם עולבים זה בזה כעניין שבשגרה. באותו היום במליאת הכנסת, כשדודתה של כרמל גת ז"ל תזעק מדם ליבה על ההפקרה, חבר הכנסת דוד ביטן יבקש ממנה לקצר. למה להטריח את הפורום המכובד בכאבה? הפער בין האצילות הדוממת לאטימות הקולנית בוטה באופן בל יכופר.
