הו-אה-הו, אצטדיון טדי מתעופף ברקיע הירושלמי כאילו הוא קשור בבלוני הליום גדולים. הו-אה-הו, היציעים תחת הרגליים גועשים. הו-אה-הו, ירין לוי דוחף קדימה לפי קצב ההמונים.
אתה מלווה אותו במבט, את הילד עם התחבושת על היד. כן, הוא עוד ילד. וכן, הוא צריך חדר כושר. וברור, הוא רחוק מלהיות מושלם. כלומר בכלל-בכלל לא מושלם.
במחצית הראשונה נגד מכבי ת"א השבוע מאבד שוב ושוב. ומפסיד כדור שעולה בגול של דור תורג'מן. ובכלל, קשה לזהות אצלו יכולת-על באחד האלמנטים של המשחק. מלבד התלהבות. לא סתם, מהסוג המדביק. יכולת לחבר את מי שסביבו. להניע. לדחוף. ואולי בעצם זו יכולת-העל שלו.
יש פה בן 19 מדגם דינמו שכאילו מרגיש את פעימות הלב של 20 האלף סביבו. ושל החברים שאיתו במגרש. עד שלא ברור מה קדם למה: זה הוא שהטריף את הקהל, את המשחק, או זה המסביב שמטריף אותו.
בימים שבהם הדהירה הבית"רית מתבססת על אלמנטים שהם לא בהכרח כדורגל – ליטרים של אנרגיות, קילוואטים של אמונה, דציבלים של עידוד – ירין לוי הוא המייצג הגדול שלה. הוא וטימוטי מוזי, שנותן גול בכל פעם שהיציעים דורשים. ואז מוסיף גליץ' בשביל המורל וזה.
כל זה לא אומר שירין לוי חף מכישרון ומיכולות. הנעה תחת לחץ באזור שתי הרחבות, יציאה מהירה, ובעיקר דחיפה קדימה. גם כשלג'ורג' או יונה בא לקחת רגע אוויר. תסתכלו על הגול השלישי נגד מכבי ת"א. אין אוויר.
יש לפעמים צעירים שאתה מסתכל עליהם, יכול לדמיין מה המבוגר שיצמח מהם. ירין לוי נולד מבוגר. נולד לנווט. השאלה היא אם הוא יכול להיות ברומטר, גם כשהקבוצה תקועה. האם יש בתוכו מספיק שמש כדי להפוך מומנטום של משחק, כשאין מאחוריו אדרנלין של אצטדיון מלא. כמו למשל מחר נגד חדרה.
מהבחינה הזו, חדרה היא מבחן לא רק לילד עם התחבושת ביד אלא לבית"ר של הימים הללו. כי לתת בראש לאלופה ולסגניתה ואז לשחק נגד חדרה – זו חתיכת נפילת מתח. להתרחק מטדי זו כבר הפסקת חשמל.
מה זה אומר? שיש פה משחק שבית"ר תיאלץ לנצח בכדורגל; ולא בנס שמייצרים 20 אלף סביבה. ובעיקר שיש פה אתגר שילמד על ההמשך. כי להיות קוטלת ענקים זה דבר אחד. מכובד ומכבד, אין מה לומר. אבל להיות קוטלת של כל מי שעומד בדרכה זה כבר אירוע אחר.
האסטרטגיה של חדרה
קבלו תרחיש היפותטי. בקיץ האחרון, בחדר סגור, אפוף עשן סיגריות, מתכנסים קברניטי הפועל חדרה לדון בסל המטרות לעונה הקרובה. בין רגע הרוחות מתלהטות. "ניצחונות, ניצחונות", הטון עולה, דפיקות על השולחן, הקירות רועדים, "די עם זה. נמאס. זה לא מקורי. וגם סתם קשה. בואו נלך על משהו אחר. נגיד שצריך כמה שיותר לדרוך בעיגול האמצע. או הפוך, כמה שפחות. לא יותר משש במחצית".
"שיוווו", המאמן חיים סילבס על אורות גבוהים, עיניו שני פנסי טנדר. "פתחתם לי את הראש. זה המועדון הכי מתקדם שאימנתי בו, בפער".
"רגע", הוא עוצר בחשש, "וגליצ'ים מותר?"
"זה בסל המטרות? אז לא. מתחילים בגליץ', עוברים לקרנות, בלי להתכוון מתפלק גול. עזוב, תאמין בעצמך. אתה תראה, תוך שלושה חודשים כולם יעשו כמונו. ריאל סוסיאדד יחטפו לנו אותך".
אם זה אכן המצב, מגיעות לחדרה מחיאות כפיים. לא סתם, בעמידה. שאפו סילבס. שמונה משחקים בלי ניצחון זה בול האסטרטגיה. אפס תקלות.
ובכל זאת תארו לעצמכם, סיכוי אחד למיליארד, שהפגישה הזאת לא התקיימה. וואי וואי, אני לא רוצה לחשוב מה קורה בחדרה בימים הללו. ועוד כשהקבוצה הלוהטת בליגה מחר על ראש שמחתם.
