שתי תקריות ירי קשות אתמול מלבנון, שגבו את חייהם של שבעה בני אדם (חמישה במטולה ושניים בקריות), סיכמו אוקטובר קטלני בכל הגזרות: 88 הרוגים, שילוב של לוחמים בחזיתות הצפון והדרום, תקרית הכטב"ם בבסיס הטירונים של גולני ואזרחים ואזרחיות שנהרגו בעקבות ירי רקטות ופיגועי טרור. אתמול נרשמה בצפון היממה הקשה ביותר מאז הטבח במג'דל שמס. ולמרות זאת, בצה"ל דוחפים את הדרג המדיני לקבל את הפסקת האש מול חיזבאללה, בטענה כי מטרות התמרון בדרום לבנון הושגו: תשתיות כוח רדואן בקו המגע פורקו ואיתן גם התוכנית האימתנית ל"כיבוש הגליל". למרות הירי המסיבי, כוח האש של חיזבאללה נפגע באופן משמעותי. וגם בכיריו שנותרו בחיים יודעים שישראל יכולה לחסל גם אותם.
בהתאם, לא צריך להתרשם מההצהרות הלוחמניות שיוצאות מחיזבאללה ומהמזכ"ל הטרי, נעים קאסם: הן מדינת לבנון והן חיזבאללה זקוקים להסכם לאחר המכות שחטפו. הבעיה המרכזית היא דווקא בצד הישראלי: כיצד הממשלה ומערכת הביטחון יוכלו לשכנע את תושבי ותושבות הצפון לחזור לבתיהם, עם הבטחה לביטחון ולתחושת ביטחון. ראשי רשויות בולטים בגזרה, כמו משה דוידוביץ' (מטה אשר) ואביחי שטרן (קריית-שמונה), מביעים התנגדות להסדרה ודורשים להעמיק את הפעילות הקרקעית. התושבים, ששומעים על ההישגים בהסרת איום הפשיטה של מחבלי חיזבאללה, אומרים שזה לא מספיק, כל עוד ניתן לירות עליהם טילי נ"ט ורקטות מאזורים כגון בינת ג'בל והכפר טייבה. מדוע, הם שואלים את הצבא, לא לפעול גם שם?
התשובה לא קלה לעיכול אך היא מפוכחת: האמת היא שטילים ורקטות יש אפילו באזורים מרוחקים יותר בלבנון ומהם ניתן לשגר אותם לא רק לעבר יישובי קו המגע אלא גם לחצי מדינה. בפועל, נותרו בידי חיזבאללה לפחות 20 אחוז מיכולות הירי שלו, כלומר עשרות אלפי פריטים. "צה"ל לא רודף אחרי הרקטה האחרונה", אומר בכיר במטכ"ל, "האפשרות לירות כן תהיה, אחרת זאת מלחמה עד אין קץ". אולם בכירים בצה"ל מבינים את חשש התושבים וחוזרים על התנאים הנדרשים מבחינתם להסכם: אכיפה באש נגד כל כניסה של גורם מכוח רדואן ואף פשיטות קרקעיות וסגר אווירי לפי הצורך. כל ניסיון של חיזבאללה להתעצם בגבול סוריה-לבנון יסוכל.
המנגינה הזאת נשמעת מוכרת לתושבי הצפון והם לא אוהבים אותה. במשך 17 שנה, מקיץ 2006 וסיום מלחמת לבנון השנייה ועד 8 באוקטובר, אז הצטרף חיזבאללה למלחמה, לא היה תירוץ שלא השתמשו בו כדי לא לפעול: הצימרים מלאים, עונת החגים, הבוץ הלבנוני ועוד ועוד. חיזבאללה, חשוב להזכיר, לא רק אגר רקטות, בנה מנהרות והתכונן ליום פקודה: הוא הקפיד לבצע מעשי התגרות מול היישובים הישראליים, שם התרגלו לפתוח את הבוקר ולסגור את הלילה עם מראה המחבלים במרחק יריקה. אפילו פעולות מדהימות בתעוזה שלהן, כמו החדרת המחבל שהגיע עד לצומת מגידו והקמת שני אוהלים בשטח בשליטת צה"ל, לא הובילו לפעולה ישראלית נחרצת. לכן בצה"ל יודעים שגם אחרי הפעולות המוצלחות בלבנון, נטל ההוכחה עליהם. ושם מבטיחים: מה שהיה לפני 7 באוקטובר לא יהיה – לא בדרום ולא בצפון.
אלא שבסוף, גם אם הצבא ימליץ ללכת להפסקת אש, לא ברור כיצד ינהג מי שקובע – ראש הממשלה. אתמול, בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1, אמר בנימין נתניהו כי "ההסכמים, הניירות, ההצעות, המספרים - כל אלה כבודם מונח במקומם, אבל הם לא העיקר. העיקר הוא היכולת שלנו והנחישות שלנו לאכוף את הביטחון, לסכל התקפות נגדנו ולפעול נגד התחמשות אויבינו ככל שצריך חרף כל הלחצים והאילוצים - זה העיקר". מחד, הדברים מיושרים עם עמדת מערכת הביטחון בנוגע לתנאי הפסקת האש. מאידך, קשה לדעת כיצד ישפיעו הלחצים על נתניהו מכיוון השותפות המרכזיות בקואליציה, ואם יחזור על עצמו הדפוס שנראה במהלך המגעים להסכם הפסקת אש בעזה, שם המגעים להפסקת אש והשבת החטופים והחטופות נמשכים לסירוגין כבר תכף שנה.
באותו טקס נאם גם שר הביטחון, ובניגוד לבנימין נתניהו הוא גם הזכיר את הסוגיה שמעסיקה מאוד את העם ובעקבותיה את צבא העם. "צה"ל צריך עוד חיילים", אמר יואב גלנט, "בסדיר ובמילואים, מכל חלקי העם. זהו צורך חברתי, זו חובה ערכית, ומעל הכל זה מרכיב חיוני לביטחון ישראל. הלוחמים המחרפים את נפשם נושאים עיניים להנהגה, מפצירים בנו להוביל שינוי". לפי מה שראינו השבוע בכנסת, שם מושקעים מאמצים כבירים לפתרון שירגיע את המפלגות החרדיות ולא את המשפחות של המגזר המשרת, השינוי הזה לא מתקרב. המחיר – בלכידות, במקצועיות ובסופו של דבר ביכולת לקיים צבא - עלול להיות אסון לדורות.
