בעניין אחד, צריך להודות, עמוס שוקן לא טועה. טרוריסטים, לפעמים, נחשבים ללוחמי חופש. הטרור של ה-FLN (החזית לשחרור אלג'יריה) היה, לפחות בשלבים מסוימים, מאבק למען שחרור משלטון זר. האם הטרור היה מוצדק? נניח לוויכוח. גם מאבק היישוב העברי למען עצמאות מוצג כ"הוכחה" ש"גם אנחנו השתמשנו בטרור". זה לא מדויק. הזרם המרכזי של היישוב התנגד לטרור. ובוודאי שלא היו תשלומי עתק לאלה שהורשעו בטרור וגם לא חינוך שעודד לעוד ועוד טרור.
גם הרבה לפני 7 באוקטובר, ובוודאי שאחרי, הרוצחים הפלסטינים זכו וזוכים ללגיטימציה בטענה שהם "לוחמי חופש". שוקן לא המציא שום גלגל. הוא פשוט בשר מבשרו של עדר פרוגרסיבי ובחלקו אנטישמי, ביודעין ושלא ביודעין, שמצדיק את הרצחנות הג'יהאדיסטית, אבל רק כאשר היא מופעלת נגד יהודים. הנציגים הבולטים ביותר של המאבק האנטי-ציוני היו המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, ופַאוּזִי קָאוֻקְגִ'י, מפקד הכוחות שפלשו לישראל, תחילה במרד הערבי הגדול, בשנות ה-30, ושוב לאחר החלטת האו"ם על החלוקה. שניהם היו נאצים לכל דבר ועניין. שניהם שהו בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. שניהם קראו להשמדת יהודים. קאוקג'י, בכל מקרה, היה בכלל לבנוני ממוצא טורקי. ממשיכי דרכם, חמאס והג'יהאד של היום, מתגלגלים מצחוק כשמישהו מכנה אותם "לוחמי חופש". הם אף פעם לא ידעו שהם כאלה. הרי גם החות'ים, מחבלי חיזבאללה ומשמרות המהפכה, הם חלק מהג'יהאד נגד ישראל. גם הם "לוחמי חופש"?
בדיוק כאשר פלט שוקן את דברי ההבל שלו, בצד השני של כדור הארץ עמד איש אמיץ, ביל קלינטון, דווקא במישיגן המתנדנדת, שבה הדמוקרטים זקוקים לכל קול מוסלמי, ואמר: הצענו מדינה בגבולות 67'. ישראל אמרה כן. ערפאת אמר לא. מחבלי חמאס, הוא הוסיף, לא רוצים מדינה. הם שואפים לחורבן. אנחנו זקוקים לשלום ולפיוס. ולשם כך גם להכרת העובדות. אפשר להניח שבכנס הפרוגרסיבי בלונדון, בחסות "הארץ", קלינטון לא היה מקבל זכות דיבור.
ספק אם יש טרוריסט אחד, מאז החל המאבק נגד היהודים, שפעל למען חופש או שחרור כלשהו. בעוד המאבק של הזרם המרכזי של היישוב העברי, כלומר הציוני, היה למען הקמת בית לאומי לעם היהודי, המאבק הערבי היה בעיקרו למען השלטת האיסלאם הרדיקלי על המוסלמים, תוך כדי סילוק, גירוש או השמדה של היהודים. ורוצחי הנוח'בה לא יצאו למסע הרצח והאונס כדי "להשתחרר מהכלא הגדול בעולם". הרי חמאס דחה, שוב ושוב, כל הצעה בינלאומית להסרת הסגר. והטרור, בכל מקרה, היה ונותר אמצעי למניעת כל סיכוי לשלום. לא כדי לקדם אותו.
כך שיש לי בקשה לשוקן: יציג לנו בבקשה המו"ל המכובד מחבל אחד, רק אחד, שנאבק למען הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". יש פלסטינים שתומכים בפתרון הזה. אבל הם אף פעם לא היו הזרם המרכזי. הם גם תמיד היו בסכנה, משום שהטרור, לעיתים, מופנה נגדם. הרי מנהיגי חמאס והג'יהאד לא מדברים על שחרור. ערוץ הטלוויזיה שלהם, אל-אקצה, כמו רבים מראשי חמאס, מפרסם קריאות ל"השמדת היהודים והנוצרים עד האחרון שבהם". הרי המטרה היא, הרבה לפני דאעש, הקמת "חליפות איסלאמית על 512 מיליון קמ"ר של העולם", כפי שאמר מחמוד א-זהאר, מראשי חמאס, חודשים לא רבים לפני המתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר. אבל "לוחמי שלום".
אצל שוקן, למרות שניסה לחזור בו מהאמירה שרוצחי חמאס הם לוחמי חופש, זו לא פליטת פה. הוא קרא את דבריו מהכתב. הוא ידע מצוין מה הוא אומר. וזו גם לא טעות חד-פעמית. זו עמדה עקבית. כך, למשל, כאשר אחד מכתבי העיתון, ניר חסון, צייץ: "למי שמשתייך לכוח הכובש אין זכות מוסרית או חוקית להגיד לנכבש באיזה אמצעים מותר לו להתנגד לכיבוש. פלסטינים שמסכנים את עצמם כדי להתנגד לכיבוש ולדיכוי הם גיבורים". שוקן מיהר לעשות לו לייק. אם זו לא תמיכה בטרור, אז לא ברור מהי תמיכה. לא כל הכותבים שם הם מצדיקי טרור. ממש לא. הרי רבים מהם כבר יצאו נגד דברי ההבל של שוקן. אבל רוחו של שוקן דומיננטית.
כאשר פרוגרסיבים במערב תומכים ומצדיקים את האלימות הפלסטינית, הם משתמשים פעמים רבות בהצדקות שמספקים להם כותבים מ"הארץ", שטורחים להפוך את ישראל למפלצת. כך לא מקדמים פיוס. בוודאי לא שלום. כך מעודדים את האידיאולוגיה האנטישמית. אם שוקן, "הארץ" והאליטות הפרוגרסיביות במערב מספקים הצדקות לטרור - אז למה שהפלסטינים עצמם, גם אלה שאולי היו יכולים להיות פרטנרים, יחפשו דרכים של שלום? יום אחד יבינו גם הפלסטינים שחמאס, הג'יהאד, והתועמלנים שפועלים בשירותם הם אלה שהוליכו אותם שולל. וכאשר זה יקרה, אז אולי, רק אולי, יהיה סיכוי לשלום ולפיוס.
יש לי בקשה לשוקן: יציג לנו המו"ל המכובד מחבל אחד, רק אחד, שנאבק למען הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". יש פלסטינים שתומכים בפתרון הזה. אבל הם אף פעם לא היו הזרם המרכזי