בכתבת הליווי של ליאור אשכנזי בהפגנות להשבת החטופים ראיתי הרבה צועקים. זה מה שאזכור משם, אנשים צועקים. בעיקר אשכנזי עצמו. צועק מול מאות אלפים. צועק ממלכתי או חתרני. צועק.
הצעקה היא תקשורת של געישה, של אין מוצא. מעורבות בה מילים שנגועות בכאב, בתסכול, בחוסר אונים. מילים מלאות אמוציות וסערה שלא מקבלות מענה – עד שאין ברירה אלא לקחת נשימה עמוקה, ולשגר אותן מתוכנו אל לב השמיים.
סוגיית החטופים מטביעה אותנו בכל אלה; בכאב, בתסכול, בחוסר אונים. מול אויב לא אנושי שמחזיק נשים וקשישים; מול זמן שחולף, כמעט 13 חודשים; מול ממשלה אטומה, מחפירה, באובססיה על שלום עצמה; מול מנהיג שמתפאר, אשחרר את כולם, אבל הלב שלו במחוזות פוליטיים זרים. ולראשו כובע "ניצחון מוחלט".
וכלום לא זז. אז אלי אלבג קורע את הלב כשקורא שוב ושוב בשם בתו לירי. וג'ימי, קרובם של הביבסים, זועק את נשמתו מול ההמונים. וליאור אשכנזי צועק. זו, בגדול, תמצית הכתבה של יונתן ריגר ב"אולפן שישי" של ערוץ 12. ליווי ממושך, עצוב, של אשכנזי בין עוד ועוד הפגנות שלא זוכות להקשבה.
בכתבה מהסוג הזה אתה שואף לעבור מסע עם האדם שאליו אתה מצטרף בנפתולי המציאות. אבל כאן הליווי לא מתכנס לסוף. בטח לא טוב. אלא מתעד את הזמן שחולף. עוד חודש, ועוד. את האמונה והסבלנות שאובדים תוך כדי. את הטון שמחריף. את הצעקה בתוך ואקום של מנהיגות אטומה ועם עייף. עד שבסוף אשכנזי אומר – בוגדים. ואומר – גיס חמישי. מילים מרעילות, ששמורות לקצה הסקאלה. שאחריהן לא נשאר יותר מדי, וצריך לתת הסברים. "אני אקבל על הראש", הוא אומר במודעות מלאה.
מה התהליך הפנימי שהביא את אשכנזי לתחושת גב לקיר? הליווי של ריגר לא ממש צולל לעומק של זה. ולא פעם גם מסתבך בשאלה עד כמה קולו של אשכנזי כמנחה העצרות מייצג את משפחות החטופים ועד כמה הוא גם דעתו.
עוד עניין: הכתבה משודרת בטיימינג הקוסמי של חזרת "ארץ נהדרת", שאשכנזי בין משתתפיה. ובכל זאת, אשכנזי, שמספר שכמעט לא עבד בשנה האחרונה, לא נראה מאושר לחזור לדמות בני גנץ. את הטון המחויך שנלווה לז'אנר המעמת את החקיין עם הדמות שלעורה נכנס, מחליף טון מריר. נעדר סנטימנטים של מגלם ומגולם. "מדבר המון אבל לא אומר כלום", הוא אומר על גנץ.
כל זה בא כמה ימים אחרי הזעקה של עדי אשכנזי בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. ואולי זה עוד אחד מסממני התקופה. הקומיקאים שלנו נראים פחות ופחות משועשעים. אולי אלו החומרים שהחיים נותנים. המבטים שלהם רציניים.
הם צועקים.
בקטנה
עוד משהו מ"אולפן שישי" של ערוץ 12. התחקיר ששודר שם על התנהלות השר יצחק גולדקנופף בבניין בירושלים, שיש סכנה שיקרוס על יושביו, היה חשוב ומשמעותי, אין מה לומר. אלא שאז, ממש לפני סופו, נאמר עוד משהו: שהתחקיר היה מיועד לשידור לפני כשנה אבל אז פרצה המלחמה והוחלט להמתין. "חלפה שנה וכלום לא השתנה. הבניין לא חוזק", הוסבר. אז ברור, פרצה מלחמה. אבל לפי ממצאי התחקיר יש פה סכנה של בניין שעלול לקרוס. זה לא אמור להיות דחוף?
