על אף שחלפו 15 שנה מאז הפציע לראשונה, והוא כבר מזמן לא סוד מחתרתי אלא כוכב עתיר פעלים והמופע המרכזי בפסטיבלי ענק, טיילר דה קריאייטור נותר אחד הקולות הכי ייחודיים ובוודאי הכי פחות צפויים בהיפ-הופ. הטקסטים שלו ישירים, חדים, נוקבים וגם מצחיקים לפרקים, אבל אי-אפשר לדעת מתי הוא יפנה אותם כלפי חוץ (למשל, אביו, שאותו לא פגש), או כלפי עצמו (כמי שמפחד להיות העתק של אותו אב).
גם מוזיקלית, טיילר התרחק מזמן מהראפ המיליטנטי, המינימליסטי והמהפנט של אלבום הבכורה המופתי, Goblin, אבל נותר גמיש ומקורי כפי שמעטים מצליחים להיות. אפילו את האלבום החדש והמצוין שלו, CHROMAKOPIA, הוא הוציא ביום שני שעבר ולא ביום שישי כמקובל. למה? כי זה טיילר.
הסירוב להתקבע לא מפתיע כשמאזינים להתקף החרדה שממלא שירים חזקים כמו Noid, Ra Tah Tah ו-Take Your Mask Off. בגיל 33, הראפר שנאסר עליו להיכנס לבריטניה למשך שלוש עד חמש שנים (בהוראת שרת הפנים דאז וראש הממשלה לעתיד, תרזה מיי), אובססיבי לשאלה אם הוא מסוגל להיות הורה, מסביר למעריצים ולמבקרים שהוא לא עובד אצלם, וכמו שאמא שלו (דמות מפתח באלבום) מאחלת לו, הוא רק מקווה למצוא את הדרך הביתה. השאלה מהו הבית של אדם כה חסר מנוחה, טרם נפתרה.
ההתרככות שעבר טיילר (מי שראה את ההופעות הראשונות שלו, בקושי נשם מרוב כאוס) באה לידי ביטוי בשירים כיפיים כמו Sticky, שבו הוא מארח את הראפריות המצוינות גלורילה וסקסי רד, או בשיר Judge Judy, שבו הוא נשמע יותר כמו חברו פרנק אושן (שתורם קולות רקע). כהרגלו, טיילר מוכיח שהיותך מיוסר לא אומרת שאסור לך ליהנות מזה. וגם אם אין זה אלבומו הטוב ביותר, זה עדיין אלבום טוב של טיילר דה קריאייטור: אין שום דבר שדומה לזה.
