אלה שרה איתי // אורי פרץ } פרדס } 59 עמ'
השירים ב'אלה שרה איתי', ספר הביכורים של אורי פרץ, מלאים ביופי רב כל כך, עדין ופגיע כל כך, שלוקח רגע — לא יותר מרגע, אבל זה רגע משמעותי, כמו זה שנפתח בנפילה לבור ומסתיים בחבטה בקרקעית — להבין כמה הם חכמים. יש בהם חוכמת שירה יוצאת דופן כי הם מצליחים לברוא מרחב מסתורי שנמצא לא במציאות ולא מעבר לה אלא ממש באמצע, בחלל שמפריד ומחבר בין היש והאין: החלל שכל מי שהרגיש פעם זר לעצמו, זר כמעט לגמרי, מכיר. ולפרץ יש יכולת מיוחדת לכתוב דווקא על המרחב הזה ומתוכו, על הכמיהה לברוח אליו בשעת הצורך, למצוא בו מחסה כשהמציאות קשה מדי, ובה בעת על הכמיהה להיחלץ ממנו, לחזור לחיים ולהתחיל מחדש, וכמובן על הפחדים הגדולים שאופפים ומניעים את הכמיהות האלה.
על פני השטח הדבר הבולט ביותר בשיריו של פרץ הוא השימוש המיוחד שלו במין דקדוקי. כמעט כל שיריו כתובים בלשון אישה. הספר נפתח בשירים שאפשר ללמוד מהם משהו על היחס בין המינים הדקדוקיים והלא-דקדוקיים בספר, ובעיקר על התנועה ביניהם. לא הפרטים חשובים אלא העיקרון — השירים נכתבים על יד מי שמתואר באחד משירי הפתיחה במילים "האיש בן השלושים שהוא ציפור והוא אישה". הציפור מרחפת בין האיש לאישה כדי להדגיש את התנועה — תנועה של מעוף ובעיקר של נדידה בלתי נגמרת שמזכירה קצת את שליחותה הראשונה של היונה בסיפור תיבת נח: למצוא מקום להניח עליו את הרגליים בעולם שנעלם. אין שום אחיזה, רק שיוט חסר תכלה שנע בין בריחה אינסופית לחיפוש אינסופי.
וזה הנס שמתרחש בשירים — עולם הביניים הזה, השומם לכאורה, הבודד עד אימה, עולם שנולד מתוך שילוב של כמיהה ופחד, מתוך רצון לא להיות — מתמלא ביופי, בכוח, במשמעות. מצד אחד ברור שזה עולם עצוב מאוד. עולם שהזמן נעצר בו. עולם שנעלם מתחת למים, ממש כמו במבול. עולם שדומה בעת ובעונה אחת לאוקיינוס ולרחם. עולם שכולו בבואות ורוחות רפאים. עולם שנופלים לתוכו ולא מפסיקים ליפול בתוכו. עולם שמדמה צלילה בדיכאון ואפילו יציאה מן הדעת. ואף על פי כן, בשיריו של פרץ, מתגלה העולם הזה כעולם מלא חיים, או לפחות מלא יופי, מלא שירה.
ואולי זה אחד ממקורות הכוח העיקריים של התנועה המגדרית שמתרחשת בשירים. כאשר הדמות הנשית שמדבבת את שיריו של פרץ מפליגה לתוך העולם המבהיל והמכושף שהיא יוצרת במילותיה, נותר לה עוגן בנמל המציאות בדמות המשורר, "האיש בן השלושים שהוא ציפור והוא אישה". החופש הפואטי, הדקדוקי והמגדרי, מאפשר חופש נפשי, פתיחות נפשית, רב-ממדיות נפשית. הכפילות לא רק מפצלת ומכאיבה, אלא גם מאפשרת למצוא מחסה זמני על גבול האין, ואז אולי לחזור למציאות, או להפך, להיעלם שוב, ואולי למצוא תנועה שמשלבת את המגדרים ואת מצבי הצבירה הנפשיים, וללמוד, כמו יונה וולך, "איך להיות פריזמה ולא להתנפץ".
ואולי הדבר היפה ביותר בספר הוא מה שמכונה בו "קץ" או "סוף", הרגע שבו חוזרים למציאות. שוב ושוב מדמה פרץ בשיריו את הרגע הזה, רגע ההיחלצות, כמקור לתקווה גדולה, לגאולה, אך בה בעת כפנטזיה בלתי אפשרית ואפילו מסוכנת, כנפילה השקולה למוות. "סוף" הוא גם שמה של הפואמה הנפלאה, העצובה כל כך, שחותמת את הספר: שיר שהדמות הנשית המוכרת לנו משאר שירי הספר שרה לגבר אלמוני — ספק המשורר שנותר על חוף המציאות, ספק גבר שהיא או הוא אוהב.ת — ובו היא מזמינה אותו להיקשר אליה כמו שנקשרים לספינה, קצת כמו אודיסיאוס או וולך באונייתה החד-פעמית, ולהגיע בעזרתה לעולם שבו הוא יוכל סוף-סוף להתחיל את חייו מחדש, לבדו, כלומר בלעדיה: "בין הדברים הרעים", היא כותבת לו, "היינו דבר טוב שיכול היה לקרות". •
כמעט כל שיריו כתובים בלשון אישה. הספר נפתח בשירים שאפשר ללמוד מהם משהו על היחס בין המינים הדקדוקיים והלא-דקדוקיים
