עניין משפחתי // ליעד שהם } כנרת זמורה דביר } 336 עמ'
המשוררת וחוקרת הספרות נועה שקרג'י פירסמה לא מזמן מאמר בכתב העת 'מעלה', בשם "אנטי קיברנטיקה — בזכות עמוד השדרה של השפה". שקרג'י חושפת את התשתית הקיברנטית העומדת בבסיס התקשורת על כל ממדיה וגם, לצערנו, באמנות, בספרות וביתר פירוט, בשירה. היא כותבת, "מטרתו של המודל המתמטי היא לאפשר העברה מיידית ומהירה של מידע תוך כדי מזעור אי-ההבנה שעשוי להיווצר בהעברה כזו". כלומר, מטרת המודל היא לא להשאיר פערי הבנה בין המוען לנמען. ייתכן שבתחומים מסוימים המודל הזה משפר את איכות החיים, בכלכלה, אולי בפוליטיקה, בטח שבזוגיות, אבל מה בין זה ובין ספרות, שבהרבה מובנים, הפערים האלה בין הכותב לקורא הם-הם האמנות במיטבה.
לא יכולתי שלא לחשוב על מודל קיברנטי כשקראתי את ספרו החדש של ליעד שהם, 'עניין משפחתי'. בקצרה וללא ספוילרים (בכל זאת, רב-מכר): הספר עוקב אחרי שתי דמויות, גבר ואישה, המנסות, כל אחת בדרכה, להציל את משפחתה. העלילה מסופרת דרך תודעתן של שתיהן לסירוגין, פעם היא ופעם הוא, כמובן שהן קשורות זו לזו ונשרגות יחד לאורך הספר.
היכן להתחיל? אולי בעובדה שכל הדמויות — גברים, נשים, נערים, שוטרים, אנשים מן היישוב, עורכי דין, פושעים — מדברים בדיוק באותו האופן, באותו משלב לשוני, באותה נימה ובאותו תחביר? האם ייתכן שילד מתבגר יוציא מפיו את המשפט הבא: "למדתי כל מה שאני יכול על ההליך הזה של תרומת זרע, מה הפרוצדורה, איזה אישורים צריך, מי מאשר, איפה נשמר המידע. גיליתי שלפי החוק, לבתי הדין הרבניים יש גישה לזהות האמיתית של התורמים, כדי למנוע מצבים של גילוי עריות וכאלה"?
הלאה. העלילה אינה הגיונית ופעולות שאינן תואמות את האפיון של הדמות, לעיתים בסתירה צורמת, נעשות כלאחר יד. האם, שאמורה להגן על בנה, מסכימה להליך שבאופן ברור וגלוי יחשוף אותו — וכשזה קורה היא מסכנת אותו עוד יותר. אלמנטים קריטיים להבנה אינם מוסברים כלל, כך שתוכנה המתלבשת על התקשורת בין כספומטים לבנקים פשוט נכתבת על ידי אחת הדמויות ללא הסבר כיצד הדבר ייתכן בכלל. ועוד ועוד, חורים בעלילה שקצרה היריעה מלפרטם.
הסיפור מועבר כולו באמצעות מונולוגים פנימיים של הדמויות, כמעט ללא פעולות, מאות עמודים של telling ומעט מאוד רגעים של showing; ואני מזכיר, מדובר ברומן מתח רב-תהפוכות, ז'אנר שעיצוב החלל, הפעולות, הפסיכולוגיה של הדמויות והאינטרקציה ביניהן הם הלב הפועם שלו. הכל ברור ומובן ואז שוב מוסבר בעולם של ליעד שהם. אין כלל מסתורין, אין כלל חשיפה איטית של נפש הדמויות, של ההתנהגות שלהן. הכל מוגש לעוס ומחומם לקורא. ניאונסים דקים? מחוות נסתרות? סאבטקסט? אלה אינם בנמצא. ואם לא מספיק בכל אלה, הספר סובל משפה לא מעודכנת, ובמקרים מעטים מגזענות לא מודעת. אין לי מושג כיצד בשנת 2024, משפט כזה לגיטימי בספר בעברית: "אנשים אמרו עליי שאני אישה קרה, קרח. בדימונה להיות אישה שמיוחסות לה תכונות כאלה זו ממש קללה. חום — או לפחות העמדת פנים של חום — הוא דרישת סף". לרגע חשבתי שאני בשנות ה-80, בגין ראש הממשלה, מזרחים הם אנשים "חמים" ודודו טופז הוא אליטיסט שמתעב "צ'חצ'חים".
האם לליעד שהם אין כלל עניין בספרות? בליטוש סגנוני, בקצב, בחקירה של שפה, בדרכים להוביל את הקורא אל ההכרה, לגלות לו משהו שנמצא מתחת לטקסט ולא צף על פניו בצורה בולטת? הקיברנטיקה של הטקסט הזה שקופה והאלגנטיות נעדרת ממנה.
מדוע זה כך? אני יכול להציע סברה אחת, והיא: עריצותו של הקורא. ליעד שהם כותב כאילו הקורא יושב לידו צמוד ומזכיר לו שאין זמן, יש גם רשתות חברתיות לבדוק, להעלות פוסט גם צריך, אתרי החדשות בדיוק שלחו פוש ובכלל, עזוב אותך ממורכבות, למי יש ראש לזה, אל תתחכם, אל תהיה כזה, אני תכף הולך, לא בא לי לחשוב יותר מדי. המחבר אולי מת, אבל הקורא חי וקיים, כל הכוח אצלו וככה זה גם נקרא.
ייתכן שזה בדיוק מה שקוראיו של שהם מחפשים והוא נותן להם את זה. אני יכול לכבד את זה, כולנו זקוקים למשהו מוכר ומנחם. בכל זאת אומר: מבחינה ספרותית הספר דל ומלא בפגמים. •
האם לליעד שהם אין כלל עניין בספרות? בליטוש סגנוני, בקצב, בחקירה של שפה? האלגנטיות של הטקסט נעדרת מהספר
