המשפחה // שרה מסה } תרגום: משה רון } לוקוס } 222 עמ'
הרומן הפוליפוני של שרה מסה, 'המשפחה', מגולל את סיפורה של משפחה ספרדית בת שש נפשות ומתחקה אחר קורותיה במשך כמה עשורים. מסה היא סופרת ספרדייה עטורת פרסים, וזהו ספרה השני המתורגם לעברית. כל אחד מפרקי 'המשפחה' מתמקד באחת מדמויותיה, וככל שהוא מתקדם כך נפערים הסדקים מתחת לרעיון האחדותי של משפחה כמקשה אחת.
האב, צדקן, שתלטן ומוסרני, מזכיר במשהו את סטפאן סטפאניץ', גיבור 'אב משפחה' של צ'כוב, "כה הגיוני, כה חסוד, קפדן ושואף צדק כמו בשעת ארוחת הצהריים, כאשר כל בני ביתו יושבים על ידו" (תרגום: וולפובסקי, מנחם זלמן). כמו סטפאניץ', גם דמיאן הוא איש עקרונות, שוחר שלום ושוויון, בוחל בדת, אך רואה במהטמה גנדי מורה דרך רוחני. "היה לו חוש צדק עמוק. אם בחר להיות עורך דין, נהג לומר, היה זה כדי לסייע לחלשים יותר ולהגן על זכויותיהם שנרמסו. הוא לא שאף להתעשר, מה שביקש הוא עולם שוויוני וצודק יותר, שבו האלימות תמוגר כליל".
את שאיפותיו הנשגבות לחברה צודקת יישם קודם כל בד' אמותיו, "כל הזמן דיבר על התוכנית. זה מה שהייתה המשפחה. התוכנית בה"א הידיעה", בקרבה נקל היה למשול ללא עוררין, לאסור על צפייה בטלוויזיה או על אמונה דתית ("תולדות הדת מוכתמות בקרביים ובדם"), להנהיג משטר ספרטני ולקדם את האידיאלים ההומניסטיים שלו שהיו "גדולים מכל דת שהיא, התנשאו מטרים ומטרים גבוה מעל מקום קדוש כלשהו". האב, שבארנקו נשא תמונה מצהיבה של מהטמה גנדי, הגיע ממשפחה שבה תחושת העליונות האינטלקטואלית התגלמה בסלידה מגסות, חמדנות וחוסר תרבות ובתשוקה למילונים. "אין סודות במשפחה" הוא אחד הציוויים שביקש דמיאן להנחיל בדבקות לארבעת ילדיו, שכולם (כצפוי) פיתחו נתיבי מילוט סודיים ומשוכללים מהתוכנית בה"א הידיעה.
מסכת של סודות, שקרים וחיים ללא הדר רוחני נפרשת לאורכו של הרומן, שנתיבי המילוט הם גיבוריו הראשיים. הפרום, המפורק, הלאה, כל מה שנחמץ בתוכנית המתאר של אב המשפחה, ואולי של אב הרחמים בעצמו. בטיפול עדין מאין כמותו מתארת מסה את עלילותיהם של לאורה, אם המשפחה, שני הבנים ושתי הבנות, שאחת מהן היא למעשה אחיינית שאומצה, עובדה שהייתה הס מלהזכיר. באורחות החיים המסוגפים שהנהיג האב, סימני שאלה נחשבו כמבואה אל השאול. כך, גם ה"ארגון" שבו התנדב האב ואף היה אחד ממייסדיו, שקידם מאבק כלשהו למען רעיונות כלשהם, היה עבור ילדיו עניין סתום ומופשט, אך "איש לא העז לשאול על מה שהיה אמור להיות ידוע, ובסופו של דבר הכל נותר אפוף ערפל".
הנוקשות וחירוף הנפש למען האידיאולוגיה מרחפים לכל אורכו של הרומן הזה כרוחות שררה עריצות, שמחלישות את נפש האדם ומפוררות אותה בעקביות. נזכרתי לא אחת בשימוש השחוק והסתום הנעשה במחוזותינו במושג "ערכי" כמסמן חיובי, המשמש לרוב צד מסוים במפה הפוליטית. וכך, אדם ערכי, משפחה ערכית, מגזר ערכי, כאילו שלא לכל אדם, משפחה או מגזר יש ערכים המבססים תשתית של אמונות והתנהגויות, ושהשיפוט שלהם כחיוביים או שליליים תלוי במתבונן. ה"ערכיות" המסוימת שדמיאן כפה על אשתו ועל ילדיו, עם דיוקנו של גנדי שתלוי בסלון ובחדר העבודה, לצד מגילה ממוסגרת של זכויות האדם, מתגלים עד מהרה כקליפה ריקה, כסמל מעמדי, שנועד בעיקר לסמן התבדלות מההמון הנבער.
ההתנגדות לאורחות החיים שהשליט האב פועלת בדרכים שונות ומתחזקת ככל שהאימה ההורית שהוא מטיל נחלשת עם התבגרות הילדים, וככל שהוא עצמו הולך ומזקין. בפרק בעל איכות רשומונית, אחד לפני הסוף, מתוארת פרשייה משונה שבה התארחה זקנה דמנטית עם חתול בבית המשפחה. הרטרוספקטיבות השונות של הילדים על הסיבה שבגינה הביא אותה האב מלכתחילה כמו מביאות לשיא את ההבדלים ביניהם, ובה בעת חושפות, על דרך ההשוואה, עוד טפח בהעמדת הפנים שבצילה התקיימו חייהם, הנידונה תמיד לכישלון.
בפרק קצרצר החותם את הרומן המטלטל הזה שנע קדימה ואחורה בזמן, פורט את עלילותיהם של בני המשפחה כשהוא עוגן חליפות בין נקודות מבט שונות, מתלכדות שתיים מנקודות המבט - אלו של שני הבנים. אקי ודמיאן נקלעו במשחק מחבואים לארון הבגדים בחדר השינה של הוריהם, מציצים מתוכו לחדר שבפאתו הנגדית מונח ראי, שברבות הימים "מישהו החליט לתרום אותו למכירה פומבית למטרת צדקה". כשהם חבויים בארון, מבועתים, הם חוזים מאחור ודרך הראי בהתפרקותו של אב המשפחה. הבחירה של מסה לסיים כך את הספר, למקם מתוך הזיכרון הילדי את הכישלון עוד בימי ההצלחה היחסית של לפיתת הדעת של האב, היא מעין קריצה לשלב המראה הלקניאני, עם וריאציה על המציצנות ופגימה קשה בדימוי של האני האידיאלי. באופן חף מדרמה יתירה, משלחת מסה את האב בתום הסצנה להיאנח ולצאת מהחדר, "לאחר שמבעו שב לקדמותו, כדרכו תמיד". כמעט מתבקש להתחיל את הספר מחדש, ליהנות שוב מהכתיבה החפה ממניירות, שמחזיקה אמיתות צורבות על טבע האדם ועל טבען של משפחות וחברות, לאהוב את הדמויות על אף עליבותן, ואולי דווקא בשלה. •
הנוקשות וחירוף הנפש למען האידיאולוגיה מרחפים לכל אורכו של הרומן הזה כרוחות שררה עריצות, שמחלישות את נפש האדם ומפוררות אותה בעקביות
