אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את יעקב כהן. הייתי בכיתה ו' והלכנו לראות את ״חפץ״ של חנוך לוין בקאמרי. אני חושבת שזו הייתה ההצגה הראשונה של ״גדולים״ שראיתי. הייתי מהופנטת מהכל. מהבמה, מחנוך לוין ומחפץ אחד - יעקב כהן.
חפץ הדמות ששמה כן היא — חפץ שעובר בין אנשים עד שאף אחד לא שם לב ולאף אחד גם לא כל כך אכפת. תפקיד כל כך גדול שמתכתב עם כל מה שקורה כאן עכשיו. הרי מה אנחנו עכשיו אם לא חפצים.
אחר כך ראיתי אותו בטלוויזיה ואחרי שנים זכיתי לעמוד איתו על הבמה. הייתה לנו סצנה שבה אני שופכת מים על ידיו. רעדתי מהתרגשות. יעקב כהן הגדול ואני על הבמה. אחר כך עשינו עוד הצגות ואפילו נסענו בעולם. תמיד קפטן הקבוצה, תמיד מצחיק, רגיש, רואה כל אחד. אהבתי אותו. כשהוא מצחיק הוא קורע, כשהוא מרגש הוא שובר. אבי אבות הסטנדאפ בארץ. הביא את עצמו, את הקושי, החיים במגדל-העמק, המשפחה המרוקאית, הישראליות. אבא מדהים, בעל, אח, רע והכי פשוט יעקב - איש של פיוס, אהבה, צניעות. זוהר באור יקרות ומצד שני לא לוקח את עצמו ברצינות.
ביעקב היה הכל. אהבת הארץ, אהבת עם ישראל ואהבת הבמה. היה תלמיד חכם בבית הכנסת וגאון באולם התיאטרון, התגלמות של אחדות ואהוב על כולם. סמל לכל מה שחסר פה כל כך בימים האלה. כשהיה לי ריב עם אחד השחקנים בקאסט (ריב של צרחות!) יעקב לקח את שנינו לחדר שלו ולא הסכים שנצא עד שאני והשחקן השני נשלים.
אם היינו כולנו יותר יעקב, המקום הזה היה מחלים ומתרפא. והחשש הוא שכמו יעקב, לא נצליח לרפא את עצמנו. החום והרגישות נדחקים בימים הללו לטובת נקמנות ושנאה. האצבע בעין במרכז החדר, הפכה למלכת הכיתה. הפכנו למעריצי כוחניות, אנחנו לועגים לאדיבות ומסמנים אותה כחולשה ובתקופה הזו, הליכתו מאיתנו מקבלת משנה תוקף שכן הוא באמת היה כל זה ועוד. ענק תרבות. והנה גם התרבות דוהה לה. אין מקום לשיח או למורכבות, רק ל״ניצחון מוחלט״ שלנו כלפי עצמנו בעוד שאין דבר כזה ניצחון כלפי עצמנו. אנחנו כולנו מפסידים.
יעקב, כבר לא נצחק מאחורי הקלעים, כבר לא ננהל שיחות על משמעות החיים, על תפקידים. חוכמתך הייחודית והבנתך בכל נעדרת כל כך מהשיח, מהחיים ובעיקר מהבמה. היה שלום חבר שלי ושל כל כך הרבה אנשים. נוח על משכבך בשלום ונסה להביא מלמעלה קצת שלום ומנוחה ופיוס, עטופים בצחוק גדול שכל כך חסר כאן. אוהבת.
