משחקי שלטון (2011). שנה לפני "בית הקלפים" כתב יוצרה, בו ווילימון, תסריט מעולה לג'ורג' קלוני על מועמד דמוקרטי חתיך, רהוט וחסר פגמים לכאורה, סטייל אובמה, שסביבתו ויועצו (ראיין גוסלינג) מתמודדים עם פרשייה אפלה שעלולה לסבך אותם. הסרט הקטן הזה, שלא כל כך הצליח בזמן אמת, וחבל, זיקק היטב את העידן שלנו שמכור לתמונות מושלמות, ואת הריקבון הענק שמוסתר מאחוריהן.
כל אנשי הנשיא (1976). אולי הסרט הכי טוב על נשיאים: עוסק בהפלתו של אחד (ניקסון), שכלל לא נראה בו אלא רק בקטעי וידיאו. סרט העיתונות האולטימטיבי על חושפי פרשת ווטרגייט, בוב וודוורד וקרל ברנסטין (רוברט רדפורד ודסטין הופמן), מציג את עבודת התקשורת כאפורה וקדחתנית, לא ככזו שתמיד מניבה פירות מיידיים.
לכשכש בכלב (1997). מעטים הסרטים שלקחו מטבע לשון והפכו אותו לכזה המקושר אליהם. סרט הקונספירציה שהגו הבמאי בארי לוינסון והכותב דייוויד מאמט מדמיין איך בבית הלבן (בראשות רוברט דה-נירו כיועץ אפלולי וממולח) ובהוליווד (שוב דסטין הופמן, הפעם כמפיק צבעוני) מנסים להציל נשיא שקבור בשערוריית מין באמצעות מלחמה קטנה. הנבואה הצינית על שילוב מדמם בין פוליטיקה לבידור נראה בדיעבד מתון מדי, וזה עדיין מצחיק ומדויק.
שבעה ימים במאי (1964). מרבים לדבר בימים אלה על הפיכה פשיסטית אפשרית בבית הלבן. סרטו הנפלא של ג'ון פרנקנהיימר עם קירק דאגלס וברט לנקסטר כקצין כריזמטי, אולי כריזמטי מדי, דמיין איך זה קורה כבר בסיקסטיז. סרט מורט עצבים ורלוונטי גם כיום.
ניקסון (1995). יש המון ביוגרפיות על נשיאים אמיתיים, רובן מחניפות. סרטו של אוליבר סטון ("פלטון") לקח את הנשיא השנוא ביותר על הליברלים עד אז, והפך אותו לדמות שייקספירית, ספק גיבור ספק נבל. אנתוני הופקינס לא נראה כמו ניקסון בשום צורה, אבל נותן לו פרשנות נהדרת בביוגרפיה תובענית ששווה לגלות.
