בניגוד למקובל ברוב העולם, המנצח בבחירות לנשיאות בארצות-הברית אינו בהכרח המועמד שזכה ברוב קולותיהם של האזרחים האמריקאים, אלא זה שגרף את המספר הרב ביותר של "אלקטורים".
האלקטורים הם למעשה מספר הקולות שיש לכל מדינה. הם לא חברי סנאט או קונגרס ותפקידם אמור להיות סמלי: להצביע אוטומטית לפי רצון הבוחרים במדינתם. עם זאת, כבר היו מקרים של אלקטורים "סוררים", שהצביעו באופן שאינו תואם את עמדת הבוחרים.
בסך הכל יש 538 אלקטורים, וכדי לנצח בבחירות לנשיאות מועמד צריך לגרוף יותר ממחציתם, כלומר לפחות 270. לכל מדינה מוקצה מספר אלקטורים לפי גודל אוכלוסייתה. לקליפורניה, למשל, יש 54 אלקטורים, לטקסס 40 ולניו-יורק 28. לדרום-דקוטה יש רק שלושה.
אם לא די בכך, ב-48 מתוך 50 המדינות (יוצאות הדופן הן נברסקה ומיין) מחולקים האלקטורים בשיטת "המנצח לוקח הכל": המועמד לנשיאות שיזכה ברוב קולות הבוחרים באותה מדינה יגרוף את כל האלקטורים המוקצים לה, גם אם ניצח בה בפער זעום. המשמעות: מועמד יכול להיבחר לנשיא גם אם במניין ההצבעות הכללי הוא קיבל פחות קולות מיריבו. זה יקרה אם הוא ינצח בכמה וכמה מדינות בהפרשים קטנים ויפסיד באחרות בהפרשים עצומים.
למעשה, זה בדיוק מה שקרה בבחירות ב-2016: המועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון זכתה אז בכמעט שלושה מיליון קולות יותר מדונלד טראמפ, אבל טראמפ ניצח במניין האלקטורים 306-232 והפך לנשיא. בהיסטוריה האמריקאית נרשמו עוד ארבעה מקרים כאלה – בשנים 1824, 1876, 1888 ו-2000.
