במוצ"ש, קצת אחרי התבוסה המפתיעה 4:0 מול בית"ר ירושלים, פיטרה הפועל חדרה את חיים סילבס ומינתה במקומו, מכל המאמנים שבעולם, דווקא את אסף נמני שמונה כמה ימים לפני כן לעוזרו. לא צריך להיות ספינולוג מדופלם כדי להבין שנעשה כאן תרגיל מלוכלך, בואכה "כיפה אדומה". להביא מאמן עבר של הקבוצה, יקיר המערכת, כדי לעזור ולייעץ? כולם, כולל סילבס בעצמו, הבינו שנמני הגיע כדי להתחמם על הקווים ולחכות לרגע המתאים שההנהלה תחליט על חילוף. סילבס כבר חישב את קיצו לאחור, אבל נמני לא נכנס מיד לתפקיד. בחדרה עוד נתנו לסילבס לחטוף בראש לפני שעשו את הצעד, ועכשיו נמני מקבל את המושכות עם דף נקי.
סילבס נאלץ לבלוע את הצפרדע כדי לא לאבד את הפיצוי הכספי במקרה של התפטרות, וזו הוכחה נוספת לפיחות במעמד המאמן, לרצון להישאר על הגלגל ועל זה ש"אי-אפשר להעיף את כל השחקנים ולכן מפטרים את המאמן", כמו שאמרו ראשי חדרה בעצמם השבוע. כל זה כבר שחוק ונאמר אינספור פעמים.
אני רוצה להתעכב בהקשר הזה על ביטוי שכולם משתמשים בו, אבל אין לו אחיזה במציאות, "הקבוצה של". גם אנחנו בתקשורת חוטאים בזה, במקום לכתוב שוב מכבי ת"א או מכבי חיפה, הצהובים או הירוקים, מדברים על הקבוצה של ז'רקו לאזטיץ' או הקבוצה של ברק בכר. אבל האם אלה באמת הקבוצות של לאזטיץ' ובכר? אתם יודעים מה, הן אפילו לא הקבוצות של מיץ' גולדהאר או יעקב שחר, למרות שהם הבעלים שלהן. הקבוצות שייכות לקהילות שלהן, למסורת, להיסטוריה ולאוהדים. זה לא אומר שהאוהדים אמורים לנהל אותן (גם מדינת ישראל שייכת לאזרחיה, אבל הם לא אמורים לנהל אותה אלא השלטונות), אבל הן שלהם. הפועל חדרה הייתה הקבוצה של סילבס ועכשיו היא של נמני? לא, כי אנחנו רואים כמה הדברים נזילים.
