רוצחים של ראשי מדינות נתפסים ומוצגים כאנשים תמהוניים, לא שפויים, מושפעים בקלות. זו הצגה אולי נכונה עובדתית, לבטח לא סיבתית. המניע לרצח שמטרתו לסלק מהשלטון את ראש המדינה הנבחר משתרע למעמקי הסביבה התודעתית של הרוצח. לאנשים איתם נפגש, לחוגים בהם הסתובב, למטיפים להם הקשיב ולפוליטיקאים אחרים המפיצים את הרעלים המזהמים את אווירת השיח הרעיוני.
כזה היה גם יגאל עמיר, הרוצח של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל. הוא האיש שלחץ על הדק האקדח, אך מאחוריו ולצדדיו עמדו רבים, רבים מאוד, שלחשו על אוזנו ודחפו אותו למישהו. הם שניסחו ופיתחו את התיאוריה לפיה רבין, בחתימתו על הסכמי אוסלו שהעניקו לפלסטינים חמישית של ריבונות ושישית של מדינה תמורת הכרתם המלאה בזכותה של מדינת ישראל לעצמאות, ריבונות וביטחון מלאים, ותמורת ויתור של הארגון לשחרור פלסטין על האמנה הקיצונית שלו לשימוש בנשק הטרור – רבין זה תויג כבוגד. בוגד בארצו, בעמו ובדתו. לכן נגזר עליו דין רודף, דין דתי שמשמעותו היתר לרצוח את היהודי המקולל הרודף את בני ישראל.
קשה להעלות על הדעת תעמולה זוועתית יותר ושקרית יותר. אך דווקא משום היותה כזו היא השפיעה בעוצמה בלתי רגילה על קבוצות שוליים בחברה הישראלית בכלל, ועל נתח לא מבוטל מחברת המתנחלים. עד שנחתה במוחו המעוות של יגאל עמיר.
ניזכר לרגע בנובמבר ההוא, באווירת השנאה שהקיפה את המדינאים הישראלים שהגיעו להסדר ביניים עם אש"ף ואת יצחק רבין אישית. זמן קצר מאוד לפני הרצח פרסמתי כאן מאמר קצת על אותה שנאה עיוורת העלולה להתגלגל מדיבורים למעשים. השנאה, כפי שכתבה המשוררת הפולנייה כלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה, שורדת מדור לדור ומרגישה היטב בדורנו. כי למרות הכל, הלקחים לא נלמדו.
בהחלט לא. מנהיגים פוליטיים, דתיים ולאומייים שהובילו אז את מצעדי השנאה לא רק שלא הועמדו לדין, הם גם הצליחו להתחמק ממתן דין וחשבון לציבור, נמנעו מהודאה פומבית בחטאיהם, רחצו מהר-מהר את ידיהם המגואלות והתנערו מהדם שניתז ולכלך את חולצותיהם הלבנות. חזרו מהר לסבבי הופעות על במות הפוליטיקה כאילו כלום לא קרה.
מבחינתם, כלום לא קרה. הרצח מלפני 29 שנים הודחק והוחבא עמוק בתת התודעה הלאומית. החיים שבו כביכול למסלולם ומרעילי הבארות שבו להרעיל. הם מרגישים היום היטב בקרבנו. חשים שניצחו.
הם לא ניצחו. יצחק רבין נרצח, תפיסת היסוד שלו – הסדר חלוקת הארץ עם הפלסטינים מעמדה של כוח וצדק, צדק וכוח – לא רק שלא חלפה עם הזמן, היא הפכה לפתרון המקובל על כל הקהילייה הבינלאומית. רבין נרצח, חזונו לא נרצח איתו. לדאבון כל שונאיו אז ועד היום.
קשה להעלות על הדעת תעמולה זוועתית יותר ושקרית יותר. אך דווקא משום היותה כזו היא השפיעה בעוצמה בלתי רגילה על קבוצות שוליים בחברה הישראלית בכלל, ועל נתח לא מבוטל מחברת המתנחלים. עד שנחתה במוחו המעוות של יגאל עמיר
