אלבום הקאמבק של טירז פור פירז מלפני שנתיים, The Tipping Point, היה יותר מעוד דרישת שלום מנעוריך. לאורך עשרת שיריו הדגים בו אחד מצמדי הפופ המשובחים (והלא-מספיק מוערכים) מהאייטיז, שהוא חזר לעשות מוזיקה שכיף להאזין לה. האלבום עורר תיאבון לעוד שירים חדשים של רולאנד אורזבל וקורט סמית' שיתקרבו לפנינים שהם הציגו בשלושת אלבומי המופת שלהם מסיבוב א'. עכשיו הם מגיעים, אבל חלקית בלבד, ולא באותה רמה.
Songs For A Nervous Planet, האלבום החדש מבית טירז פור פירז, הוא יצור כלאיים: נפתח עם ארבעה שירים חדשים וממשיך ל-18 קלאסיקות בהופעה חיה. הרביעייה הפותחת אינה רעה, אבל גם את חצייה היותר מוצלח – השירים The Girl That I Call Home ו-Astronaut – קשה להגדיר כפסגה חדשה של אורזבל וסמית'.
ההבנה הזו מתחדדת כשעוברים לחלק החי של אלבום, המתחיל לא רע עם No small Thing, כשאחריו מגיע שיר הנושא מהאלבום הקודם הנהדר. דווקא כשהצמד שובר משם לעבר – ועוד עם שניים מהנאמברים הכי גדולים שלהם, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love – מתברר שלא תפסנו אותם ביום הכי טוב שלהם.
זה מבאס, כי טירז פור פירז יודעים להופיע, כפי שנוכח לדעת מי שצפה בהם כשביקרו פה בהיכל מנורה. למרות ההיכל הבעייתי, הצמד והנגנים המצוינים שלצידו סיפקו שעתיים נטולות רבב, כך שמפתיע לגלות שההופעה שנבחרת לכאן נשמעת לפרקים כאילו בוצעה על חצי אוטומט.
ב-Mad World וב-Woman In Chains הם שוב זורחים, וגם ב-Pale Shelter וב-Badman’s Song הארוך (שהיה גם אחד מרגעי השיא במופע בתל-אביב) הם נשמעים טבעיים ומשכנעים כבעבר. חבל רק שב-Head Over Heels הם שוב נופלים קצת לביצוע נטול עומק. לפחות Change בעיבוד דאנסי מהיר יותר ו-Shout הנצחי משאירים טעם של עוד מצמד אדיר שתמיד כיף לחזור לרגעי השיא שלו.
