שידורי ליל הבחירות לנשיאות ארה"ב הסגירו שוב את הפער העצום שבין חדשות קשת ליתר הערוצים בכל הקשור לאירועים מז'וריים. סמל הפער הוא כמובן יונית לוי, שנראתה בשעה ה-14 או ה-140 של המשדר (שהתאחד עם הדחת שר הביטחון) כאילו היא רק מתחממת. איך קפטן אמריקה נוהג לומר ליריביו בסרטים של מארוול? "אני יכול לעשות את זה כל היום". אצל לוי זה כמעט ליטרלי מה שקרה.
אבל מיומנות החזקת השידור של לוי, כמו גם המומחיות הספציפית שלה בענייני ארה"ב (שלא לדבר על שמחת החיים המתפרצת כשמזכירים את מלחמת האזרחים שהתחוללה שם), היא לא הסיפור כולו, אלא רק חלק מיכולת-העל של חדשות ערוץ 12: למשוך שעות על גבי שעות, גם ללא מידע חדש ומוצק (למשל תוצאות אמת), מבלי להותיר תחושה שמא במקום אחר קורה משהו מעניין יותר.
זה נכון לפאנל הפרשנים והפרשניות - כולל המתח המובהק בין עמית סגל לכל מי שאינו עמית סגל - וגם להיבט הוויזואלי של השידור. שם, אפילו ערב בינוני בלשון המעטה של ערוץ 12 (ע"ע התקלות המילוליות והתפעוליות של נער הגרפים, גל חן) הספיק כדי להשאיר את המתחרות מאחור. בחדשות כאן, למשל, השקיעו עשרות אלפי דולרים (מכספי ציבור, כן?) בהקמת אולפן בניו-יורק, אבל סבלו מנחיתות דרמטית באלמנטים הבסיסיים של משדר כזה, כגון מד אלקטורים שלא יורד מהמסך.
מאותה סיבה, אגב, בכל פעם שהפריים בערוצים הישראליים הוקדש לשידורי הרשתות האמריקאיות, קשה היה שלא להידהם מהמרחק האימתני בין המדינות, בדגש על המחשת והגשת הנתונים שמאחורי הניצחון המוחץ (תרתי משמע) של דונלד טראמפ. בז'אנר הזה של הסיקור (להבדיל משידור מתגלגל עקב פיגועים, לדוגמה) חדשות קשת אמנם שולטת בליגה המקומית, אבל עדיין אין לה מה לחפש בליגת האלופות.
מצד שני, דווקא מאמריקה אולי ניתן ללמוד שזה כבר לא כזה משנה, שכן ערוץ החדשות נבחר על ידי הקהל גם, ואולי אפילו בעיקר, בגלל הפוליטיקה. במובן הזה, העדלאידע מלאת התשוקה והאון שהתקיימה כל הלילה והיום בערוץ 14 (יחד עם פיטורי גלנט מסתמן הנגאובר מהארוכים בהיסטוריה) היא לא סתם תחליף לכישרון ומקצועיות אלא הדבר עצמו. ערוץ 12, עוד מבחירות 2022 בישראל וביתר שאת מאז המהפכה המשפטית, עדיין נקרע בין זהותו ה"ממלכתית" לבין קריאת התיגר האגרסיבית (והרעילה) של ערוץ 14. לכן השאלה הפוליטית-טלוויזיונית בסיום המרתון (ויש שיאמרו סוף העולם) היא לא כמה שעות יונית לוי מסוגלת לשדר ברצף ואילו אפקטים מגויסים לעזרתה, אלא מה יקרה כשעמית סגל יחליט שנמאס לו.
בקטנה
למרות מערכון פתיחה חזק (טקס "ישכח" בהובלת ראש הממשלה), קטע נוגע ללב על אבות שמשרתיםבמילואים שלא נגמרים ("אבא חצובה"), תוכנית פתיחת העונה של "ארץ נהדרת" בקשת חסרה את הברק ובעיקר האנרגיות שנדרשות כדי להותיר חותם במציאות כה כאוטית. אי אפשר להטיל ספק בביקורתיות של התוכנית על חומרת המצב, ודווקא בשל כך ניתן היה לצפות לקאמבק מעט יותר סוער. כמו כן, היעדרו של ערן זרחוביץ' לאחר הדחת השר יואב גלנט מנעה מהצופים והצופות את ההומאז' המתבקש, כולל ההצדעה. זאת לא הדרך להיפרד, גברתי (אבל לראות את השירים של נועם חורב מוצגים כעונש שמחכה לסינוואר ונסראללה בגיהינום היה שווה הכל).
