צריך לקוות שהשמחה על ניצחון טראמפ לא מוקדמת מדי. בחודשים האחרונים הופיעו סימני אזהרה, מצד שמרנים תומכי טראמפ, כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, שהפכו לא רק לאנטי-ישראלים אלא גם לאנטישמים. טראמפ אף פעם לא התנער מהם. ובכל מקרה, ממשל ביידן, לפחות במושגים מדידים, היה ככל הנראה האוהד ביותר לישראל מאז הקמתה.
לא תמיד המדיניות הייתה נכונה. היו יותר מדי גילויים של פייסנות מול איראן. ועדיין, לפי הפרסום האחרון של מכון ווטסון באוניברסיטת בראון, ארה"ב הקצתה לישראל 17.9 מיליארד דולר באופן ישיר ועוד 4.86 מיליארד דולר הוצאות הפריסה של כוחות אמריקאיים במזה"ת, השתתפות בהגנה אקטיבית מול התקפות הטילים של איראן, באפריל ובאוקטובר, וכן ההפצצות שבוצעו נגד החות'ים. מדובר בתוספת, מעבר לסיוע השנתי הרגיל.
1 צפייה בגלריה
(מפגינה אנטי־ישראלית בבחירות, ארה"ב. להתפלל שלא ימומש חזון מפגיני הקמפוסים. גם אם זה חזון המתנחלים | צילום: AFP/KENA BETANCUR)
האם יהיה שינוי בממשל החדש? ימים יגידו. בינתיים, המשפט היחידי שרמז לבאות בנאום הניצחון של טראמפ היה: אני לא אפתח במלחמות. אני אסיים אותן. איראן, כך מסתמן, יכולה להיות רגועה. ישראל קצת פחות.
מבחינת ראשי המתנחלים השינוי בממשל הוא הזדמנות אדירה להחלת הריבונות ולהרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. אנשי הקשר שלהם הם בעיקר מייק פומפאו ודיוויד פרידמן, שניים מבכירי ממשל טראמפ הקודם, שמצפים לתפקידים בממשל החדש. אנחנו זקוקים למדינה יהודית ודמוקרטית. זה החזון הציוני. מדינה דו-לאומית מהים עד הירדן היא בדיוק נמרץ החזון של תומכי חמאס בקמפוסים. הכוונות שונות. התוצאות זהות. פה ושם האשימו את קמלה האריס באמפתיה מסוימת למפגינים בקמפוסים. צריך להתפלל שהממשל הבא לא יממש את חזון המפגינים בקמפוסים. גם אם מדובר בחזון של ראשי המתנחלים.
חמים ונעים בשפנייה
ההפגנות על הדחת יואב גלנט היו חלשות משהו. ההמון לא צר על בית ראש הממשלה ולא על הכנסת. היו קצת חסימות. קצת עצורים. עניין של שגרה. זה לא סימן לכך שזה לא נורא. להפך. זה סימן של ייאוש. בליל גלנט הקודם הייתה תחושה שאפשר לעצור את רוע הגזירה ולעשות משהו חשוב למען המדינה. זה היה מיצג אדיר של דמוקרטיה. והדמוקרטיה ניצחה. אבל לא עוד. הרי אנחנו חיים באנומליה. לשלטון הנוכחי אין רוב בציבור. אבל יש לו רוב בכנסת. והמיעוט רומס את הרוב. הרי יש רוב של 70 עד 80 אחוז שתומך בשוויון בנטל, בעסקה לשחרור החטופים, מתנגד להדחת גלנט ותומך בפיצוי הולם למשרתי המילואים ולא בתוספת תקציבי עתק דווקא למשתמטים. כשליש מחברי כנסת מהליכוד, בשיחות רקע, מספרים עד כמה הם עצמם זועמים על המצב. אבל הם פחדנים. הם שפנים. הכיסא חשוב להם הרבה יותר מהמדינה.
"הוא גומר לנו את המדינה"
כבר שנים שרבים מאיתנו, שנאבקים בתעשיית השקרים בעולם, נתקלים בשאלות קשות. מדוע אתה לא מבקר את ישראל, שאלו אותי סטודנטים בהרווארד, בשבוע שעבר. יש לי ביקורת, עניתי להם. ביקורת נוקבת. אבל כאשר אני ניצב מול מפלצת אדירה, ממומנת ומשומנת של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, שהיא בדרך כלל גם אנטישמית - הצורך העיקרי הוא להפריך את השקרים. לא לבקר את ישראל. ובכלל, אני מגן על המדינה. לא על הממשלה.
אבל השאלות עולות. וכבר אי-אפשר לברוח ולא לטייח ולא למרוח כאשר בישראל מכהנת קואליציה של ימין קיצוני, כאשר העומד בראשה עושה מאמצים אדירים לפגוע באינטרסים הכי חשובים, כאשר הוא רומס את הנושאים בנטל, כאשר כמעט כל יוזמה וכל חקיקה וכל מהלך שלו הם גם נגד רוב הציבור וגם נגד האינטרסים הלאומיים.
ידידה טובה, ציונית בכל רמ"ח איבריה, פרופ' בעלת מעמד אקדמי בכיר, שבימים רגילים נאבקת בתופעות האנטי-ציוניות באקדמיה, התקשרה אליי לארה"ב הרחוקה, ופרצה בבכי קורע לב. היא לא הייתה צריכה להציג טענות מסודרות. זו הייתה התחושה. "הוא גומר לנו את המדינה", היא אמרה כשהצליחה לסנן משהו. כואב כמה שהיא צודקת.
דע את האויב, גרסת אולמרט
"האויב האמיתי איננו איראן, והיא אויב. האויב האמיתי אינו חיזבאללה, והוא אויב, האויב האמיתי איננו חמאס, והוא אויב. האויב האמיתי הוא הקבוצות המשיחיות שחושבות שהן יכולות לגרש את הפלסטינים". לרגע היה נדמה שמדובר בתוכנת AI שהצליחה לחקות את קולו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. הרי לא ייתכן שהוא אמר את זה. אבל הוא אמר. ועוד איך אמר. ולא סתם, אלא בראיון לכריסטיאן אמנפור ב-CNN.
הקבוצות המשיחיות הללו מפחידות אותי. אבל הן "האויב האמיתי"? יותר מאיראן? יותר מחמאס? עד כדי כך השתבשה דעתו? באופן צפוי לחלוטין, אנטישמים מובהקים התנפלו על האמירה הזאת כמוצאי שלל רב. אחת מהם היא ד"ר אנסטסיה מריה לופיס, עם 1.3 מיליון עוקבים. היא פירסמה בלי להוסיף מילה. היא גם פירסמה פוסט של האנטישמי ניק פואנטס שטען ש"הדבר הפטריוטי ביותר לעשות הוא לקרוא לעצמאות אמריקאית מהמאפיה היהודית וישראל". פואנטס ואולמרט באותה סירה.
אולמרט היה ראש ממשלה לא רע. אבל משהו רע קרה לו. הוא יודע שישראל היא קורבן של תעמולת שקרים אדירה, שהופכת את מחבלי חמאס ל"לוחמי חופש" ואת הציונות לפשיזם. ושם, דווקא באחד הערוצים הנצפים ביותר בעולם, הוא קובע שהאויב האמיתי נמצא בתוך ישראל? אין מילים. פשוט אין.
תהיו קלינטונים
אחת הסיבות לניצחון האדיר של טראמפ נעוצה בטרלול הפרוגרסיבי, שמשתרע מתמיכת הקמפוסים בחמאס, כולל שריפת דגלי ארה"ב, ועד לעיסוק במגדר בגיל הגן. אולמרט משתלב בגל העכור הזה. זה מבטיח לו במות ב-CNN וב"לה מונד". צריך לקוות שראשי האופוזיציה מסוגלים להציב חומה גבוהה בינם לבינו. משום שכל הופעה שלו בתקשורת, על תקן של תומך במחאה, שמבקר את נתניהו, דוחפת עוד ועוד מצביעים לנתניהו.
יש גם אופציה הפוכה לאולמרט. באחת מעצרות הבחירות האחרונות הופיע ביל קלינטון, דווקא במישיגן, ואמר, למשל, שהיהודים היו שם, כלומר בארץ ישראל, עוד לפני כולם, שחמאס משתמש בנשים ובילדים כמגן אנושי, ושערפאת דחה הצעה למדינה פלסטינית על גבולות 67'. רגע לאחר שסיים את דבריו, הופיעה ב"הפינגטון פוסט" כותרת: "ביל קלינטון מצדיק את ההרג ההמוני של פלסטינים בנאום גזעני במישיגן". גם ג'יל שטיין, יהודייה רדיקלית, שהייתה מועמדת עצמאית לנשיאות, האשימה את קלינטון בהצדקת רצח המוני. בביקורת על קלינטון לא הייתה הפרכה של אף אחת מהעובדות שהציג. זה לא הפריע למחנה האולטרה-פרוגרסיבי בארה"ב להיות בהלם מאמירת האמת, רק אמת, של קלינטון. משום שהאמת היא כבר לא אופציה.
אבל כששומעים את קלינטון אין מנוס מהרהור. איפה הוא ואיפה אולמרט. ¿
האם יהיה שינוי בממשל החדש? ימים יגידו. בינתיים, הרמז היחידי לבאות בנאום הניצחון של טראמפ היה: אני לא אפתח במלחמות. אני אסיים אותן. איראן, כך מסתמן, יכולה להיות רגועה. ישראל קצת פחות
