1. השיעור שלפני השיפור
5 צפייה בגלריה
(טראמפ ופוטין ב־2019 . גם יריביו העיקריים של נתניהו שמחים על תוצאות הבחירות | צילום: AP/Susan Walsh)
הסוד הכי גלוי במדשאות הגולף של פלורידה הוא שדונלד טראמפ מרמה לפעמים. השמועות הגיעו עד לאפיזודה ביזארית במיוחד שבה הנשיא היוצא ביידן הטיח בו זאת בעימות ביניהם. בקיץ האחרון זה קרה במשחק עם איש עסקים יהודי. היי, דונלד, לא באמת הכנסת את הכדור, אמר לו היהודי. טראמפ לא הכחיש. הוא השיב לו: "But I gave you the Golan".
כן, לנשיא יש השקפה מסקרנת על מהלכים אסטרטגיים, הוא כנראה לא הפרטנר המושלם לגולף, או לנישואים, או לוויכוחים אידיאולוגיים. אבל בחירתו הסוחפת, החד-משמעית לנשיאות ארצות-הברית, מתקבלת בישראל ואצל שכנותיה השפויות כחדשות טובות לאזור. יריביו העיקריים של נתניהו – בנט, ליברמן, גנץ – חושבים כך גם הם. גנץ חווה את אמברגו הנשק החלקי המקומם של ארה"ב על בת ברית במלחמה, בנט הוא בוגר השיחות המוזרות עם הנשיא ביידן והלחצים הפרו-פלסטיניים כאילו השנה היא עוד 1996 ויש אפשרות אמיתית לשתי מדינות. הם לא מודאגים מבחירת טראמפ, אלא מהמשמעות על סיכויי הישרדותו של נתניהו.
המינויים המיועדים של טראמפ – פומפאו ורוביו למשרדי ההגנה והחוץ? פרידמן לשגרירות באו"ם? – משיבים על השאלה מי טוב יותר לישראל. אצלם הסיכוי לעיצומי נשק ולניסיונות לפייס את איראן נראה נמוך בהרבה.
תוכנית העבודה בירושלים היא שהתקופה עד חילופי השלטון בוושינגטון, בעוד עשרה שבועות, תנוצל לסיום המלחמה בלבנון והיערכות לחזית מורכבת וקשה באו"ם, אל מול ממשל תאב נקם. ההערכה היא שארה"ב תנסה להעביר החלטה מחייבת במועצת הביטחון עם הפרמטרים למדינה פלסטינית. הפעם, בניגוד ל-2016, נתניהו לא יוכל לבקש מחסה דיפלומטי מרוסיה של פוטין, מדינה שמחמשת כעת על בסיס קבוע את אויבינו. בעזה, צה"ל יבסס את ההישג של הקמת מסדרון שלישי במספר וריקון האזורים הצפוניים ברצועה, מבוא לריקון העיר עזה כשטראמפ ייכנס לבית הלבן. הוא ככל הנראה לא יספור בעצמו משאיות סיוע.
הסיפור הוא איראן, כמובן. מייק פומפאו, מזכיר המדינה הראשון שיין התנחלויות קרוי על שמו (ביקב פסגות), האיץ בישראל בפורום סגור בספטמבר האחרון לפעול נגד איראן. המגמות הבדלניות שמתבטאות בבחירת סגנו של טראמפ, ג'יי-די ואנס, ובנאום הזכייה של טראמפ עצמו, אין פירושן קו פייסני כלפי המשטר. הפירוש הוא עסקה עולמית. בעסקה של ביידן, ישראל הוקרבה לא פעם על מזבח הניסיונות לקדם פיוס עם העולם הערבי. בעסקה של טראמפ מדובר על הקרבת איראן בתמורה לפיוס עם רוסיה.
עד חילופי השלטון ישראל תפעל לסיום המלחמה בלבנון והיערכות לחזית קשה באו"ם. ההערכה היא שארצות–הברית תנסה להעביר החלטה מחייבת עם פרמטרים למדינה פלסטינית
2. להיפטר מהסוס הדוהר
את החולצה השחורה, המכופתרת, עתירת הכיסים של שר הביטחון לשעבר, מכירים כולם. מה שלא כולם יודעים הוא שמתחילת המלחמה התחבא בכיס הקטן שעל הכתף סכין קומנדו. זה ציוד חובה ללוחמי שייטת ותיקים, ציוד חובה ללוחמים ותיקים בשטח העירוני של מסדרונות הקריה.
הוא עומד לפטר אותי בעוד שבועיים, אמר גלנט לפני כמה ימים לשר בכיר. למה שבועיים? השיב לו בן שיחו. לדעתי גג שבוע. בסוף לקח שלושה ימים.
בין ראש הממשלה לשר הביטחון התגלעו מחלוקות חריפות. מלחמה גדולה מעוררת שאלות גדולות. זה לגיטימי, והגיוני לגמרי, שהשניים ינהלו ויכוח נוקב על איזו מטרה קודמת, החטופים או הניצחון במלחמה. סביר לחלוטין גם שרק ההיסטוריה תכריע בשאלת 11 באוקטובר אשתקד, כשגלנט רוצה לצאת למלחמת המחץ על חיזבאללה ארבעה ימים אחרי הטבח, ונתניהו משוכנע שזה יהיה אסון לאומי. אפילו עימות על הגיוס איננו מופרך.
מה שחרג מכל פרופורציה הוא מה שהשניים חשבו זה על זה. כבר נכתב פה שנתניהו רואה בגלנט סוכן אמריקאי ("שגריר ארצות-הברית בישראל", כונה בלשכה), ושגלנט רואה בנתניהו פחדן שמפקיר את החטופים מחישובים פוליטיים. יחסיהם מעולם לא התאוששו מאירועי 26 במארס 2023. נתניהו לא סלח לגלנט שנשא את נאום האזהרה שלו מהרפורמה בלי תיאום, וגלנט לא מחל לנתניהו על פיטוריו המשפילים. אל מול השרים והקצינים, בישיבות הסודיות ביותר, הם התכתשו והתנצחו. ראש ממשלה ושר ביטחון הם לרוב דמויות פוליטיות בעלות אינטרסים סותרים וחשדנות. לרוב הם מניחים את הפקלאות של המשקעים מחוץ לבור. כאן, בהדרגה, טבעו בבור תחת המשקעים.
גלנט ביצע שגיאות קשות בהתנהלותו מול נתניהו. הוא יכול היה להתנגד להנצחת ההשתמטות גם בלי למנוע ממשרדו כל מעורבות בניסיון לגבש הסדר, צעד שנראה קנטרני ולעומתי. 7,000 הצווים שהודיע על שיגורם היו מיותרים, כך גם הרמזים הבוטים, המרירים, בקצב של אחת לשבוע במסיבות עיתונאים.
ובכל זאת, ההיסטוריה תזכור שהוא היה האדם הנכון במקום הנכון בימים האפלים של 7 באוקטובר ואחריו. אולי טעה בהצעתו לתקוף את חיזבאללה, אבל עצם העובדה שהאיש הממונה על המערכת לא נשכב המום בזירה אלא ניסה מיד להלום בחזרה – היא בדיוק ההדגמה להעדפה של סוסים דוהרים שיש לרסן על פני סוסים עצלים והמומים. פעולותיו סייעו לשיקום הצבא מההשפלה האיומה. כולנו רשאים להחזיר לו בהצדעת תודה.
3. היתרון של האופוזיציה
לו נשאר גלנט בתפקידו, האם המוני חרדים היו צועדים לבקו"ם ופותרים את מצוקת חיילי המילואים? לא ממש. האם כעת בא הקץ לסבל המפלגות החרדיות ויינתן הכשר חוקי להשתמטות? ממש לא. החיים מורכבים יותר. והם מורכבים לחרדים גם אחרי ששיחררו את הפלומבה בקריה וצירפו את גדעון סער למשמעת הקואליציונית. בעייתם העיקרית לא הייתה אצבעות בכנסת, אלא כאבי הבטן של מאות אלפי מצביעי ימין שנפשם קצה במצב הנוכחי.
הגיוס הוא הבעיה הכרונית של הממשלה, בעיה ללא פתרון. די מדהים ששנה אחרי טבח נורא שקרה במשמרת של ההנהגה, האופוזיציה מתמקדת משיקולים פוליטיים – ובצדק מבחינתה – כמעט אך ורק בפרשת הפטור מגיוס. זה הנושא היחיד שבו היא נהנית מיתרון עקבי וממרד בקואליציה.
החרדים משוכנעים שאם תיגמר המלחמה אולי יירד הנושא מסדר היום, ויקל לחוקק חוק גיוס כשהמילואימניקים חזרו הביתה. טעות קשה בידם. אריה דרעי מודאג מאוד בדיוק בשל כך. הוא חושב שהחרדים האשכנזים התחפרו בפרשת סבסוד המעונות לא לצורך, והקשו על מציאת פתרון הגיוני לפרשה. לדעתו נושא הגיוס לא פתיר, ומתישהו יקום האדמו"ר שיחליט שדי ויפרק את הממשלה. בינתיים, צריך להגיד, זה לא קורה. כשגלנט הודיע בתחילת השבוע על 7,000 צווי גיוס, שמשמעותם היא זימון של בחורי ישיבות, אף ח"כ חרדי לא צייץ. האם בגלל ייאוש? או כי ידעו כבר שגלנט בדרך החוצה? כיוון שלא ידעו טקטית על מועד הפיטורים, אולי התשובה היא א'.
או כי הבינו שבעייתם חמורה יותר ממעונות לפעוטות. הדיון בציבור הסרוג רחב בהרבה מהשאלה הטקטית של חוק כזה או סבסוד אחר. הוא התפרץ בישיבה מתוחה של סיעת הציונות הדתית על חוק המעונות, כאשר כמה מחברי הכנסת הציעו לפרק את הברית ההיסטורית עם החרדים. סמוטריץ' לא ידע את נפשו: אנחנו העכבר שרוכב על פיל הימין, הסביר לחברי הסיעה. אנחנו הכי קטנים פה, אבל מעוניינים בשלוש המטרות של המחנה הלאומי. החרדים מתמקדים רק בתורה, חלק מהליכוד רק בכלכלה, בן גביר רק בארץ ישראל. אנחנו רוצים את שלושתם, אמר. לכן, לשיטתו, לפעמים העכבר צריך לבלוע צפרדע.
4. בילד דה קייס
חקירת המשטרה בלשכת ראש הממשלה מגיעה יותר למעלה בצמרת, אבל חקירת השב"כ מגיעה יותר לעומק. במבט ראשון היא עוסקת בקשר בין שלושה-ארבעה חיילים זוטרים יחסית באמ"ן לבין דובר לא רשמי של נתניהו. אבל מאחורי הממשק הנקודתי הזה עומדת השקפה רחבה בהרבה, שבשלה, במידה רבה, התייצב אלי פלדשטיין בלשכת נתניהו, פחות משבוע אחרי פרוץ המלחמה.
הדוקטרינה היא מה שהיה קרוי ביחסי החוץ של ישראל "המעגל השלישי", או בתרגום פשוט יותר: "האויב של אויבי הוא ידידי". לכן, להבדיל, שיתפה ישראל בשנותיה הראשונות פעולה עם הכורדים, עם הארמנים, עם האיראנים, עם האתיופים.
בערך מהיום השלישי של המלחמה, עם שוך ההלם הנורא, השתכנעו נתניהו מצד אחד והצמרת הביטחונית מצד שני, שיש להם דרך להוריד איכשהו את נטל האשמה הנורא מכתפיהם, אם רק יוטל על היריב.
וכאן החל מבצע פלדשטיין. מטרתו הייתה לאתר במערכת הביטחון את הגורמים האופוזיציוניים לרמטכ"ל הלוי, ראש השב"כ בר וראש אמ"ן חליוה. לא חסרו גורמים בצבא עם בטן מלאה ועם הרבה מאוד אשמה להוריד משולחנם. פלדשטיין, לשעבר קצין ממולח בדובר צה"ל ועם קשרים ענפים בצבא, היה מכונת רנטגן לזיהויים בתוככי המערכת. הרי לא חסרים מפקדי שטח עם מידע על מחדלי המודיעין, כאלה שמלבינים חלקית את כישלונם שלהם בהיערכות. ולא חסרים גורמים אופוזיציוניים להלוי, בוודאי גם כאלה עם אינטרס. נתניהו מעולם לא עמד איתם בקשר, בעוד פלדשטיין אכל איתם מאותו מסטינג (או לפחות דאג להעביר את התמונה שלהם אוכלים למערכות).
אסתכן בהערכה שרוב מכריע, כמעט 90 אחוז, מהפרסומים בתקשורת הישראלית על מחדלי אמ"ן, המטה הכללי והשב"כ בשנה האחרונה, היו תוצר של הטחת ההאשמות הזו בצבא. נתניהו הפיק מהם תועלת רבה, שכמובן קוזזה בחלקה בשל הדלפות ממערכת הביטחון כלפי מדיניות הממשלה ערב הטבח. לכן, יהיה מעניין להבין איך נוצר הקשר בין העצורים מהצבא לבין פלדשטיין: מי פנה למי? מה הייתה המוטיבציה, אידיאולוגית או אישית? ובעיקר: מי אירגן את הפנייה ל"בילד"?
זה לא עוד עיתון. זהו מעוז של ישראל בכלל ושל משפחת נתניהו בפרט בלב ברלין. הבניין העצום של הקבוצה, ממש על החומה ההיסטורית, הוא המקום שבו ביקר אביו של נתניהו שבועות אחרי נפילת יוני ז"ל. ראש הממשלה מקפיד לבקר בו בכל פעם. פלדשטיין לא יודע גרמנית. מי עשה את הבילד-אפ?
