גלנט מתכוון להישאר בליכוד. הוא יהיה חבר כנסת מן המניין. הדיבורים על חבירה שלו לאופוזיציה ביטאו משאלת לב, אבל לא את משאלת הלב של גלנט. בפריימריז, אם יהיו פריימריז, הוא יתמודד על מקום בצמרת רשימת הליכוד לכנסת הבאה. הוא לא יכהן בממשלה שבראשה יעמוד נתניהו – קודם כל, משום שנתניהו לא יציע לו.
ביום שלישי בלילה, ליל גלנט 2, כשהמפגינים זרמו מבגין ומקפלן אל הירידה לאיילון, הרמתי את מבטי למעלה, אל בניין משרד הביטחון. הבניין היה חשוך, לבד מקומה 14, הקומה של לשכת השר. החדרים היו מוארים; הטלפונים הוצפו בצלצולים ובמסרונים. אחד מחבריו הקרובים של גלנט התקשר אליו מההפגנה. רד למטה, הציע. תחוש את הקהל. גלנט דחה את ההצעה על הסף. את הקו הזה הוא סירב לחצות.
בליל גלנט הראשון, במארס 2023, הציץ גלנט מלמעלה על הרחובות המתמלאים בהמוני ישראלים שקוראים בשמו. היו בהם נחישות, כוח, אופטימיות, זעם. ליל גלנט השבוע היה שונה. הזעם היה אותו זעם, אבל הוא נמהל בייאוש, בבדיחות מרות, סרקסטיות, כמעט בהשלמה. ההבדל לא היה רק בעוצמת הזרימה, בכמות המפגינים. ההבדל היה באנרגיה.
ראש ממשלה יכול לפטר שר. הכוח שנותן לו החוק מוצדק לגמרי. מה שהופכים את הפיטורים של גלנט לאירוע מכונן הם העיתוי והסיבות. הכוח משחית; הכוח מטריף. כאשר מרגרט תאצ'ר איבדה את הבלמים, עמיתיה בצמרת המפלגה השמרנית אילצו אותה ללכת; כאשר בן-גוריון הטיח את ראשו בקיר, ידעה מפלגתו להורות לו את הדרך החוצה. בליכוד אין מנגנון מרסן. להפך: הטירוף מידבק; מה שמותר לנתניהו, לסמוטריץ', לבן גביר, מותר לקרעי, לגוטליב, לקיש, לאחרון יושבי הספסלים האחוריים בכנסת. עם האוכל בא התיאבון.
נתניהו הסביר את פיטורי גלנט במשבר אמון ובחילוקי דעות על ניהול המלחמה. משבר האמון ביניהם הוא עובדה. אבל בעיית אמון יש בין נתניהו לבין רוב שרי הממשלה. כמו ריח לא נעים שממלא את החדר, כולם שונאים את זה וכולם למדו להשלים.
נתקדם לשאלה הבאה: האם היו חילוקי דעות בין נתניהו לגלנט על ניהול המלחמה? כמו כולם, אני יודע על הדיון בקבינט המלחמה ב-11 באוקטובר אשתקד, כשגלנט הציע לאשר מבצע יזום בלבנון שהיה אמור לחסל את כל צמרת חיזבאללה, מנסראללה ומטה, ובהמשך לגרום לחיזבאללה נזק נוסף, אקוטי. לטוב ואולי לרע, התוכנית הייתה משנה את פני המלחמה.
האמריקאים התנגדו בתוקף; גנץ ואיזנקוט, שישבו בקבינט, התנגדו בכל כוח מומחיותם. ראשי הצבא, השב"כ והמוסד תמכו, אבל גם בתוך מערכת הביטחון היו שהזהירו. שבועות אחר כך, כשהוויכוח על התוכנית המשיך להעסיק את התקשורת, נתניהו הזמין אורחים ללשכתו בתל-אביב. הוא הצביע על המגדלים מסביב לקריה וקבע: אם היינו מאשרים את המבצע, כל הבנייניים האלה היו מתפוצצים וקורסים.
רוב התוכנית מ-11 באוקטובר התבצע בסוף, במועדים שונים ובנסיבות שונות. גם חלק מהאזהרות התממש: הגענו למלחמה אזורית. אנחנו עדיין שם, מחכים למכה הבאה מאיראן.
מקורות שונים מעידים שנתניהו נתקף בהלם ב-7 באוקטובר. המלחמה התנהלה בלעדיו. לפי מקור אחד הוא לא נחלץ מההלם אלא לאחר חודשיים, כשהבשורות מהשטח התחילו להשתפר. אחד המקורות מגדיר את מעורבותו מאותו שלב במשפט האכזר הבא: נתניהו הוא קבלן לעבודות גמורות, בתנאי שהן מוצלחות (אני נזכר במשהו שאמר לי פעם אריק שרון על משה דיין: "מתי ידעתי מה התוצאות של פעולת תגמול? אם משה דיין היה מחכה לנו בגבול, ידעתי שהפעולה הצליחה. אם היה נעלם ומשאיר לי להסביר, ידעתי שנכשלה").
השר נתקע באמצע
המתח בין ראש הממשלה לשר הביטחון מובנה: ראש הממשלה צמא למגע ישיר עם לובשי המדים; שר הביטחון נתקע לו באמצע. התקופות היחידות שבהן שררה הרמוניה בין שתי הלשכות הייתה כאשר ראש הממשלה לקח לעצמו גם את תפקיד שר הביטחון. בן-גוריון, אשכול, רבין וברק התעקשו לכהן בשני המשרדים. הם ידעו למה.
אבל ברגע שמתמנה שר ביטחון, ידיו מלאות עבודה. בעיקר כשהוא אלוף בדימוס, איש שהצבא הוא מקצועו. ההחלטות הגדולות במלחמה גובשו בלשכת שר הביטחון. אמון או לא אמון, נתניהו אישר. כשלא אישר, הבעיה לא הייתה האמון.
פרשת פילדלפי היא דוגמה לעניין. כשגלנט והלוי העלו בדיונים את השם פילדלפי, נתניהו נהג כאילו העניין זר לו: הוא לא זוכר מה זה פילדלפי ומה תפקידו. חודשים אחר כך הפך את פילדלפי לסלע קיומנו.
צה"ל נכנס לאזור רפיח, כולל פילדלפי, באיחור גדול שעלה בחיי לוחמים, בחיי חטופים ובלגיטימציה בינלאומית. אחת הסיבות לעיכוב הייתה בעיה של כלכלת חימושים. גלנט גיבש עם הצבא את תוכנית התקיפה והסביר אותה לנתניהו ולאמריקאים. הוא הבטיח לאמריקאים שלא יהיה גירוש אוכלוסייה בכוח. ואכן, לבד ממחנה הפליטים ברזיל, סמוך לרפיח, האוכלוסייה יצאה משטחי הלחימה מרצונה.
זה היה התהליך גם בחאן-יונס. בצה"ל הסתייגו מהרחבת התמרון הקרקעי לעיר ולסביבתה: הסד"כ לא היה שלם. גלנט לחץ. בסוף נכנסו כוחות, כולל יחידות מיוחדות, למנהרות עם חיפוי של חטיבת הקומנדו למעלה. לאמריקאים הייתה רגישות מיוחדת לגבי ההשתלטות על שני בתי החולים, נאצר ואמל. הצבא ידע להילחם במחבלים שהתבצרו שם בלי לפגוע בחולים.
מבצע חיצי הצפון ביום שישי, 27 בספטמבר, נועד לחסל את צמרת חיזבאללה ולטהר את הרצועה הסמוכה לגבול ישראל ממחבלים ומתשתיות צבאיות. בדיון שהתקיים בקבינט, חמישה שרים תמכו בתוכנית. שניים, לוין וסמוטריץ', התנגדו. גלנט ביקש להביא את ההחלטה להצבעה. נתניהו סירב. הראש שלו היה בנאום שעמד לשאת בעצרת האו"ם – נאום מיותר, שנישא לאחר שכל ראשי המדינות עזבו את ניו-יורק. הוא טס לארצות-הברית והמשיך את הדיונים משם, בטלפון. הרמטכ"ל הלוי נכנס ללשכת שר הביטחון ואמר שהמועד האחרון לתקיפה הוא שש בערב: מאוחר יותר הדתיים יסגרו טלפונים, ואי-אפשר יהיה להתריע מפני התקפת נגד. נתניהו התמקח על השעה: הוא לא רצה שהמבצע ייפתח לפני שהוא יסיים את נאומו. התפשרו על 18:20.
נתניהו נוהג למשוך דיונים עד שעות הבוקר המוקדמות. הוא קם מאוחר, מגיע ללשכתו בצהריים, משקיע את השעות הבאות בסיורים ובפוליטיקה ומכנס את הדיונים לתוך הלילה. הנוהל הזה נמשך גם במלחמה. את לובשי המדים הוא התיש.
החרדים לא השתכנעו
בהצהרה שגלנט נשא ביום שלישי, הוא הזכיר שלוש סיבות לפיטוריו: ההתנגדות שלו לחוקי ההשתמטות; התמיכה שלו בעסקת חטופים; הקריאה שלו להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
גלנט קרא להקמת ועדת חקירה בנאום שנשא לפני ארבעה חודשים. צריך לומר לזכותו שהוא תומך בהקמת ועדה אף שהוא יודע שיהיה אחד הנחקרים בה, אולי גם אחד המוזהרים. נתניהו הצליח בינתיים להוריד את מינוי הוועדה מסדר היום. לא זאת הייתה הסיבה לפיטוריו.
שאלת החטופים היא היחידה שנוגעת לניהול המלחמה. גלנט מעריך שאפשר היה אולי להגיע לעסקת חטופים בפברואר ומשוכנע בוודאות שאפשר היה להגיע לעסקה באפריל וביולי. נתניהו טירפד את המשא ומתן כי חשש מסמוטריץ' ומבן גביר. בשני ימי עבודתו האחרונים במשרד הוא נפגש בנפרד עם ראש השב"כ רונן בר, ראש המוסד דדי ברנע ואלוף (מיל') ניצן אלון, ראש היחידה שעוסקת בהשבת השבויים והנעדרים מעזה. אלון אמר לו שמצב החטופים החיים בכי רע, והולך ומחמיר. גלנט הסכים איתו. כאשר הקבינט העדיף כניסה לפילדלפי על עסקה, הוא הזהיר את שרי הקבינט שהם הורגים את החטופים. הם גרסו אחרת.
הקש ששבר את גב הגמל היה חוקי ההשתמטות. בעצם, הרבה יותר מקש: גלנט הציע חוק גיוס בהסכמה כדי ליצור רוב בכנסת בלי החרדים. הסיעות החרדיות יתנגדו אבל ישלימו. ההנחה הייתה אופטימית מדי. נתניהו, שהבין שהגוש שהקים בסכנה, החליט לרצות את החרדים בכל מחיר, גם במחיר אובדן תמיכה ברחוב, זעם גואה בקרב הלוחמים בשטח ופיטורי שר ביטחון.
מתבקש לצייר את הוויכוח במונחים מוסריים ואידיאולוגיים, אבל יש לו גם צד מעשי. צבא המילואים מתוח עד הסוף. ההתייצבות בצווי 8 האחרונים עמדה על 70 אחוז, וסביר שתמשיך לרדת. הכשרת השתמטות החרדים היא אצבע בעיניהם של המשרתים.
יולי אדלשטיין תקע את טיוטת החוק בוועדת החוץ והביטחון, וגלנט הנחה את הצבא להוציא עשרת אלפים צווי גיוס, בשלבים – מהלך דרמטי, חסר תקדים. זה החוק, אמר לפוליטיקאים החרדים שהסתערו עליו. הם לא השתכנעו: בממשלה הנוכחית הציות לחוק הפך מנורמה לאופציה.
כשהדגים רואים כריש
בסיעת הליכוד בכנסת הוא יהיה מבודד: הוא יתנחם בעליבותם של חבריו לסיעה, בסתמיותם. קרעי איננו ז'בוטינסקי; גוטליב איננה בגין. בעיניו, חברי הסיעה כמוהם כדגים בים שרואים כריש. כשהם רואים את נתניהו הם נכנסים לפאניקה. הוא דבק במפלגות גדולות: תככים יש גם במפלגות גדולות, גם בקטנות, אבל בקטנות צפוף – אין לאן ללכת.
הוא מאמין שסיעת הליכוד לא משקפת את תנועת הליכוד. גדעון סער מרד בזמנו בנתניהו ואף על פי כן זכה למקום גבוה בבחירות הפנימיות (איך זה נגמר אנחנו יודעים). כמו אחרים בליכוד, הוא בונה על היום שאחרי נתניהו.
עכשיו, כשיש לקואליציה 68 מושבים, קל יותר לסגור חשבונות פנימיים. הביביסטים בסיעה יעשו הרבה כדי להמאיס עליו את החיים, לדחוק אותו החוצה. גלנט, בוגר שייטת 13, אוהב ים. נדמה לי שהוא יבלה שם הרבה בתקופה הקרובה, הוא והגלשן שלו.
לא כל כך אידיוט
אחת השגיאות הגדולות שעשו הדמוקרטים בבחירות לנשיאות הייתה להתייחס אל טראמפ כאל אידיוט, או, בגרסה קצת יותר מעודנת, כאל אידיוט שימושי. את הניצחון שלו לפני שמונה שנים הם תייקו כתאונה מצערת, כסטיית תקן. בלילה שבין שלישי לרביעי הם הבינו שהאיש מגלם תופעה. הוא לא הערת שוליים היסטורית – הוא היסטוריה. זה לא מונע ממנו לדבר שטויות בלי הפסקה, לשקר, להסית, להשחית, להביך ולהזיק. השאלה שהשמאל באמריקה צריך לשאול את עצמו איננה איך האידיוט הזה מעז להיבחר, אלא איך האידיוט הזה מצליח.
אולי הוא פחות אידיוט ממה שהשמאל חושב; לחלופין, אולי הוא האידיוט שרוב האמריקאים רוצים. יש להם סיבות; אפשרות שלישית: גם השמאל לא כל כך חכם. הלקח טוב לא רק לאמריקה: נרצה או לא נרצה, הטראמפיזם והביביזם נולדו מאותו רחם, ינקו מאותו בקבוק. קל ללעוג להם, אבל בסוף הם מנצחים.
תוצאות הבחירות הותירו את הדמוקרטים ללא מנהיג, ללא שליטה באף אחד ממוקדי הכוח בוושינגטון, ללא תוכנית מוסכמת לבד מהטינה המשותפת לשלטון החדש. לא צריך לרחם עליהם: טראמפ והממשל שיקים יספקו להם די חומר למלא את יומם. בינתיים הם עושים מה שעושה השמאל בכל מקום לאחר תבוסה: מתייסרים בשאלה מדוע רוב העם לא איתנו. הרי אנחנו הצודקים.
את התשובה אפשר להתחיל בקטנה, במשגים הפוליטיים. לפני ארבע שנים ניגש ביידן לבחור מועמד לסגן נשיא. המסורת הפוליטית דוחפת למועמד שיענה על כמה תנאים: ישלים את המועמד לנשיאות מבחינה גיאוגרפית, רצוי ממדינה מתנדנדת; מבחינה פוליטית, על הציר ימין/שמאל; מבחינת מוצא ומגדר; יידע לדבר אבל לא יעיב בקסמו על המועמד לנשיאות. ביידן בחר בהאריס כי היא השלימה אותו: הלבן המבוגר, איש המרכז, חולק כרטיס עם אישה שחורה והודית, קרובה לשמאל הפרוגרסיבי. ביידן לא העריך אותה. במקום לשתף אותה בעבודת הבית הלבן, הוא שלח אותה לטפל בהגירה הבלתי חוקית, ושם נכשלה.
המשגה השני שלו היה שהציג את מועמדותו לתקופת כהונה שנייה כשמלאו לו 80, ונבעו סדקים בכושרו הפיזי והשכלי. עיתונאים ליברלים, מפוחדי טראמפ, הלעיטו את הציבור בסיפורים על בריאותו המופלאה של ביידן, אבל הבוחרים ראו את המציאות. הנשיא רוזוולט, שהיה משותק ברגליו בעקבות פוליו, יכול היה להסתיר את נכותו מהציבור. לא ביידן. הבוחרים הבינו שמרמים אותם.
ואז בא הפיאסקו בעימות עם טראמפ, וביידן הוסיף והשתהה. כשוויתר על מועמדותו, היה מאוחר מדי לקיים פריימריז. האריס נבחרה על ידי הממסד המפלגתי, כברירת מחדל. היא ידעה לספק לאמריקאים צחוק נפלא, מתגלגל, כאשר חלק גדול מהם ייחלו למנהיגות סוחפת, לרוח לחימה, לזעם.
היא לא אשמה
האריס איננה אשמה בכך שהרבה בוחרים מתקשים להתחבר למועמדת אישה, בעיקר לאישה בעלת דעות ליברליות. אבל זהו נתון שחייבים להתחשב בו. למרבה ההפתעה, היו אפילו גברים שחורים שהעדיפו במבחן הזהות את הטסטוסטרון על הצבע. טראמפ הגזען דיבר אליהם יותר מהאישה השחורה.
חשוב מזה, הדמוקרטים סירבו להפנים שבעיני חלק גדול מהבוחרים, מצב המדינה תחת הממשל הדמוקרטי לא טוב. הוא נכשל בבלימת ההגירה, בעצירת האינפלציה ובשמירת הביטחון האישי. קואליציית המיעוטים שמילאה את שורות הדמוקרטים לאורך דורות, התפרקה: קודם עזבו עובדי הכפיים הלבנים; אחריהם נטשו ההיספנים. השקפותיהם בנושאי חברה ותרבות שמרניות. הם מתקשים לקבל את פוליטיקת הזהויות באוניברסיטאות. הם מתקשים לקבל גם את המהפכה המגדרית, מדוע גברים שהפכו לנשים יכולים להתמודד בתחרויות ספורט לנשים, ומדוע ילד יכול לבחור אם הוא בן או בת. קל להם יותר לקבל את האמירות הגסות, הסקסיסטיות, מפי טראמפ.
הם צמאים לסיפורי הצלחה. טראמפ, עם הנשים היפות סביבו, בתי הפאר, המגדלים, המטוס, נתפס בעיניהם כסיפור הצלחה. הוא איננו הם, אבל הוא החלום האמריקאי שלהם. ועוד יותר ממנו, אילון מאסק, מהנדס גאון ואיש שהאיזון הנפשי שלו מוטל בספק. מאסק ניהל במערכת הבחירות קרן שהוציאה יותר מ-250 מיליון דולר על דרבון בוחרים באזורים כפריים במדינות המתנדנדות לצאת לקלפי. במובן מסוים הוא ומיליארדרים אחרים קנו את הבחירות. הוא מתחייב להמשיך: רשת X בבעלותו תקדם כל רעיון גזעני, כל קונספירציה מטורפת. מאסק הוא איש מסוכן.
והם אהבו את טראמפ הבדרן, גס הרוח, מעין אצדק במחזה "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, כריזמטי, כוחני, מצחיק.
השמאל לא ישנה את דעותיו: זה מה שיש לו. אבל הוא צריך להסתגל למחשבה שאלה דעות מיעוט – לפחות באמריקה. ¿
