מהדורת היום, ערוץ 12, 15:00
"מהדורת היום" היא מיקרוקוסמוס של תפיסת שידורי האקטואליה בחדשות קשת, הגוף החזק בטלוויזיה. כלל ראשון: תמיד תתנהל כאילו אתה לא מגיש רצועת צהריים בטלוויזיה, אלא מוביל דיון מבצעים וגיחות בקריה. בחדשות ערוץ 12 הזחיחות היא לא באג אלא פיצ'ר, וחדד ודואק מצטיינים בכך במיוחד בנושאים המצויים בקונצנזוס של הציבור היהודי (מצה"ל ועד ניצחונו של דונלד טראמפ). כלל שני: אם מישהו או מישהי יושבים מסביב לשולחן, סימן שאין תחום/ שדה/ דיסציפלינה שהם לא מומחים לגביו. כלל שלישי: אין תופעה מתמשכת שלא ניתן לנרמל, ובטח שלא צריך לחשוב בגללה מחדש על כללים מספר אחת ושתיים.
אתמול, למשל, השעה השנייה של התוכנית נפתחה עם אזעקות בצפון. הופעתן היא כבר חלק מהטקס, יחד עם הצגת הנושאים ותושבי האולימפוס, כלומר הפאנל. מיד יתקבלו פרטים מלאים – כמה, לאן והאם חלילה מישהו נפגע. אבל זה כבר לא מסיט את התוכנית ממסלולה ובעיקר מאופייה, אלא נספג לתוך זרם הדם המבסוט מטבעו שלה. התרגולת לא רק מביאה לשלמות: היא גם שוחקת לחלוטין את היכולת להצביע על משהו ולומר "זה מטורף". וכשלא מצביעים ואומרים "זה מטורף", אפשר להמשיך עם הזחיחות ואכילת הראש.
לפעמים כל זה קורה ממש בו-זמנית. אתמול, לדוגמה, העובדה שעשרות אלפים (גברים, נשים, ילדים, נכים) נאלצו לעצור הכל, לדהור למרחב מוגן או להשתטח ברחוב, לא מנעה מדואק להכריז: "בישראל, במובן מסוים, קצת מחכים אולי לתקיפה שתגיע מאיראן, כי זה יאפשר לנו אחרי זה ללכת יותר רחוק ויותר רחב ממה שראינו עד עכשיו". האם כשדואק אומרת את זה היא מדמיינת את התמונה שמתרחשת במקביל במציאות של חיפה והקריות? האם גם שם "קצת מחכים אולי לתקיפה שתגיע מאיראן"?
גם תא"ל (במיל') דדי שמחי, שתרומתו העיקרית באולפנים היא להגיד שצה"ל צריך לכסח ועדיף שהמחאה לא תפריע (ועושה את זה בנעימות מספקת כדי להיות מהבודדים שמופיעים גם בערוץ 12 וגם בערוץ 14), לא נתן לרעשי הרקע להטריד אותו. אם ישראל תזהה כוונה איראנית לתקוף, הוא אמר, אזי היא "חייבת לתקוף מכת מנע" וגם הציע "מיקס" שיכלול "אפריטיף של מתקן גרעין אחד". אם כן, מבחינת שמחי הבופה פתוח. ולמה? משום ש"העורף יכול לעמוד בזה". תודה לעורף. "בלי שחצנות ובלי יהירות", הוסיף בהמשך, "האיראנים מפחדים. הם מפחדים! לא יעזור בית דין!". "בצדק!", אמרה דואק (מן הסתם האיראנים מפחדים ממנה אישית) ושמחי חתם: "אם הם יתקפו, צריך לפרק אותם". וברגע שאמר "אותם" שוב המסך התכווץ, ולא ממבוכה, אלא כדי להתמלא בהתרעות שיהפכו לירי ומשם לפגיעות ישירות. לא עזר בית דין ולא דדי שמחי.
