לא שיש עיתוי טוב לקריסת ממשלות, אבל הנפילה של הקואליציה בגרמניה בסוף השבוע האחרון הייתה טרגית במיוחד: מול הבחירה המחודשת של טראמפ, מול הגירעון המתמשך, משבר המהגרים, הביטחון האישי המידרדר של האזרחים, סגירת הגבולות, המלחמה באוקראינה והכלכלה המקרטעת – אירופה הייתה זקוקה למדינות מובילות חזקות.
לאחר שגם צרפת עברה חודשים של אי-יציבות פוליטית שהסתיימו עם הקמת ממשלה שלא בדיוק שיקפה את תוצאות הבחירות, נראה שגם גרמניה צועדת לקראת בחירות מוקדמות במארס, שישה חודשים לפני המועד הקבוע. השמרנים, המובילים בסקרים, מנסים לקרב את הצבעת אי-האמון לשבוע הבא, אבל ספק אם יצליחו.
הממשלה הזו קירטעה מיומה הראשון. היא הייתה מיקס מוזר בין שלוש מפלגות שלא מסכימות ביניהן על מאומה, מלבד העובדה שהן יכולות ליצור בלוק חוסם לשמרנים ולימין הקיצוני. הסוף הגיע אחרי ששר האוצר כריסטיאן לינדנר סירב להוציא את התקציב מאיזון ולהיכנס לגירעון, וביקש תחת זאת לקצץ במסים ובתקציבי רווחה. הקנצלר אולף שולץ, שרצה לאפשר הלוואות ממשלתיות וכניסה לגירעון כדי לטפל בתשתיות, בסיוע לאוקראינה ובטיפול במשבר הכלכלי הקשה, לא חיכה להתפטרות של המפלגה הדמוקרטית החופשית ופיטר את לינדנר מהממשלה.
לינדנר אמנם נהג גם משיקולים פוליטיים צרים – המפלגה שלו נכשלה בבחירות המקומיות בשלוש מדינות במזרח בספטמבר, והיא מדשדשת מסביב לאחוז החסימה בסקרים לבחירות הכלליות. הוא קיווה לבדל אותה מהמדיניות הכושלת והסטגנציה של הממשלה, אבל הצבעת האי-אימון שאמורה להתקיים באמצע ינואר משאירה את גרמניה מול הווה ועתיד מבהילים. בסקרים מקבלת מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מהימין הקיצוני 18 אחוז. מפלגתה של שרה ווגנקנכט, הפופוליסטית מהשמאל הפרו-רוסי שמתנגדת להגירה, מקבלת שמונה אחוזים. כל זה מכין את הקרקע לבחירות כלליות מוקדמות, עוד משקולת על התקציב הרופס ממילא, תקציב חירום שימנע מגרמניה קבלת החלטות רציניות, וככל הנראה שוב ממשלת איחוד בין השמרנים לסוציאל-דמוקרטים.
