לאורה ריבלין לא התכוונה לעשות עניין גדול מיום הולדתה ה-80, שיחול ב-18 בנובמבר, אבל בתיאטרון הקאמרי, שבו מועלית ההצגה "מי שלא נולד – מפסיד" בהשתתפותה, חגגו לה יום הולדת על הבמה בתום הצגה חגיגית שהתקיימה בשבוע שעבר. ההצגה עצמה, בבימוי טל ברנר, מוקדשת לחנוך לוין במלאת 80 שנה להולדתו וכוללת שירים ומערכונים מתוך מחזותיו.
"כבר חצי שנה אני מפזמת לעצמי ולסביבתי, 'עוד רגע אני בת 80'", אומרת ריבלין. "הכל בסדר, בסך הכל. אני עובדת כמו שאף פעם לא עבדתי, משחקת דמויות מרתקות, אבל הכל מתגמד מול המציאות הקשה והמאיימת שאנחנו חיים בה. אחרי ההצגה בקאמרי שמענו על הפיטורים המפחידים של גלנט, וכולנו הלכנו לקפלן.
"מה נהיה מהמדינה שהוקמה מתוך חלום על מקום בטוח, מתוך חזון על אידיאלים של הגינות, מסירות וזכויות שוות לכל האזרחים ומנהיגות ערכית ובונה? מה שנהיה כאן זו השחתה נוראית. יש מנהיגות משיחית שממירה את הדת היהודית, שתמיד הייתה מאזנת והומנית, לקיצוניות מושחתת. כל פעם כשמגיעים לתחתיות, שומעים דפיקות מלמטה. רבבות אנשים יוצאים לרחובות, אבל האופוזיציה לא קיימת. גונבים את המדינה, גונבים את האזרחים, אנשים עוזבים משפחות, נותנים את נפשם, את גופם ואת משפחותיהם, ושמים עליהם זין. וכן, מה שנעשה היום בעזה, לדעתי, זה רצח עם".
ואיך התיאטרון משתלב בכל זה?
"המקצוע שלנו כביכול לא חיוני, אבל גם מלחמה על התרבות היא מחאה. אני מופיעה בהצגה 'הגברת הראשונה' בהבימה, על גולדה מאיר בתקופת ועדת אגרנט: מתברר שלעומת ההפקרה ב-7 באוקטובר, המחדל של מלחמת יום כיפור נראה כמו מבצע אנטבה. יש לי גם הופעת מוזיקה, 'בעיר זרה', ואני מרגישה שהקהל מגיע כי הוא זקוק למשהו לנשמה, משהו שהוא בנפשו, וגם כדי לחוות משהו יחד. זו לא בריחה מהמציאות, זה חידוד של המציאות".
