הצד שלה:
"בהקפצה האחרונה כבר נשברתי. רגע אחרי שנשמתי לרווחה שעברתי את אוגוסט בצפון המופגז לבד עם שלוש בנות מחוץ למסגרות – איל שוב הוקפץ.
לפני המלחמה, הן התמלאו גאווה לראות אותו עולה על מדים. אבל עכשיו, כל פעם שהמדים יוצאים מהארון – נוצר המתח הקבוע בין ׳אבא גיבור ואני גאה בו׳ לבין ׳אני רוצה את אבא איתי׳.
אני יודעת שגם בתקופת המילואים הזו, בסבב השלישי שלו מתחילת המלחמה, אני אתמודד עם השאלות של הבנות הנבונות שלנו, שלי בעצמי אין תשובות עליהן, שאיל בעצמו אבוד למולן. 'מתי תחזור?', 'לכמה זמן תיעלם הפעם?', 'לאן אתה הולך?'.
הן כנראה שוב יישארו בלי תשובות, אבל תמיד עם התחושה החזקה שאבא עושה מה שצריך לעשות, שאבא שומר עלינו.
הצד שלו:
"שישה ימים בלבד עברו בין הרגע שהשתחררנו מהסבב בעזה לתחילת התמרון הקרקעי בצפון. ידענו שזה יגיע, רק לא ידענו מתי. וגם בפעם השלישית שנקראתי למילואים – היה לי ברור שאני הולך. אהיה פה עד שלא יצטרכו אותי יותר.
לצד המשימה החשובה, הגעגועים הביתה רק מתחזקים והמחשבות על כל מה שאני מפספס בגידול הבנות שלי תמיד בראש. כשעזבתי בסבב הראשון את הבית הקטנה הייתה רק בת שנתיים. מאז, בכל פעם שאני חוזר הביתה, היא גדלה בטירוף. אני רואה אותה בנקודות זמן קריטיות בהן היא הופכת מתינוקת לילדה.
'מתגעגעות אבל גאות', זה המוטו שאימצו אשתי והבנות. זכיתי באישה שנותנת לי רוח גבית אדירה, שמאפשרת לי להילחם הכי טוב שאני יכול. החברים שהגיעו גם הם לסבב שלישי של שירות, מלאים במוטיבציה, נחישות ומסירות. לא כולם חזרו למדים מאז 7 באוקטובר, אבל מי שכבר פה יישאר עד שנשלים את המשימה.
