הצד שלה:
"רגעי השבירה המרכזיים שלי כשלוטם היה בעזה הגיעו בלילות. כל ערב אחד או יותר מהילדים היו בהתפרקות - געגוע, פחדים, בכי ולעיתים כעס. הייתי מחזיקה את עצמי ואותם, מרגיעה ומזכירה שאבא הבטיח לחזור.
הייתי הולכת לישון ומתעוררת בלילה מדפיקה בדלת שלא הייתה. כל הפחדים שלי יצאו בחלומות. כשקרו האסונות בגדוד שלנו זה היה רגע שבירה מאוד גדול. לצד האבל, הכאב והדאגה לבנות הזוג של הנופלים, הפחד הפך פתאום מוחשי – זה קורה גם אצלנו.
התפקיד שלי הוא בחיזוק הלוחמות בעורף. לפני הסבב האחרון עשינו מפגש לנשות הגדוד והיה מרגש. אבל זה טיפה בים. הלוואי והייתה לי התמיכה לעשות יותר, כי תכלס – אנחנו הגב שלהם. אם אנחנו לא נחזיק מעמד בעורף הם לא יוכלו להיות בחזית. הלוואי והייתי יכולה לחזק יותר אבל לצערי אנחנו נשחקות, כנראה שצריך שלום".
הצד שלו:
"ב-7 באוקטובר אנשים הגיעו נחושים, לוחמים שתחת הפיקוד שלי התייצבו עוד לפני שהוצאנו להם צו 8. אז היה קל להתגייס ולגייס אנשים לקרב, עכשיו התחושות האלו כבר מתערערות, אחרי שנה שלמה שאנחנו בחזית רחוקים מהבית.
התמודדנו עם אובדן של 11 לוחמים גיבורים מהחטיבה שלנו שנפלו בקרבות קשים. את חלקם אני מכיר אישית במשך שנים, ולא רק אותם – גם את האישה והילדים. היינו יחד כמו משפחה גדולה, כל אחד מהנופלם הוא עולם ומלואו.
המרחק מגיל, איתמר ועמל הוא לא פשוט גם, אבל כנכדים לסבא וסבתא שגרים בראש הנקרה ומפונים מאז פרוץ המלחמה – הם יודעים שכשאבא עולה על מדים הוא עושה את הדבר הנכון. שאני עושה כל מה שצריך כדי שסבא וסבתא יחזרו הביתה עם תחושת ביטחון.
אני זוכר שאין מישהו אחר, זה ברור לי ולכל מי שנלחם לצידי. כאזרח במדינה, יש לי אחריות וזכות להגן על חיים של אנשים. אני גאה בלוחמים שבאים ועושים מה שצריך".
