הצד שלה:
"7 באוקטובר תפס אותנו לקראת החתונה. איתי ואחי הקטן גויסו כבר בצהריים לצפון ולעוטף. פחדתי לגור לבד בדירה שלנו אז עברתי להורים. כמעט שנה היינו בלי בית משלנו. כבר באותו השבוע, איתי פתאום התקשר והציע לי להתחתן בשטח והתחתנו בשטח אש. כל החוויות האלה עדיין לא נתפסות לי כאמיתיות.
מה שהכי גרם לי להיות יציבה, חוץ מהיוגה שמזל שהיא קיימת, זה שגילינו לפני חמישה חודשים שאנחנו בהיריון. זה היה באמצע שבוע נוראי, כשחבר טוב שלנו נפצע קשה בעזה, ופתאום שני פסים. במזל איתי היה בבית. זה עזר לי להבין שחייבים להתמקד בטוב, ושאני חייבת לשמור על עצמי בריאה בנפש. כמובן שלא לכל בדיקה איתי הצליח להגיע, ושאת הירח דבש שניסינו לקבוע מהר דחינו כי הוא קיבל צו נוסף, אבל את הטקסט הזה אני כותבת בנתב״ג, כשהחטיבה של איתי בדרך לשחרור, ורוצה להאמין שזה הסוף".
הצד שלו:
"במהלך 10 השנים האחרונות אני לוחם בחטיבת עציוני, החברים פה הם ממש כמו אחים שלי. עברנו יחד הרבה - החתונה שלי, ירי נ"ט, לישון כפיות בקור בשוחות ולשיר ביחד בערב. מנסים לחזק אחד את השני, כל אחד עם מה שהוא מתמודד במילואים אבל בעיקר בבית. רוב הזמן עניין אותי מה עם עומר. בהתחלה לא היה לה טוב, וזה כמעט שבר אותי. אבל היה לה ברור שאנחנו עושים את הדבר הנכון.
את הסבב האחרון סיימתי גמור, התפטרתי מהעבודה. לא משנה כמה באו לקראתי, לא הצלחתי להתרכז ולקבל משמעות מהעשייה. קשה להרגיש שאתה מציל את המדינה ורגע אחרי מצפים ממך לשבת לכתוב קוד. התחלתי טיפול, והרגשתי שאני חוזר לעצמי.
תוך כדי גילינו שאנחנו בהיריון. מצד אחד התרגשתי בטירוף ומצד שני לא האמנתי שדווקא כשאני מרגיש לא בשליטה, אני נהיה אבא. החלטנו שאנחנו טסים לירח דבש, אבל אז הגיע עוד צו 8 וביטלנו הכל. אבל עכשיו, אחרי חודש וחצי נוספים על מדים - אנחנו בדרך ליפן, אני, עומר והקטנה שבבטן".
