הקלישאות הכי יבשושיות, מ"מוטב מאוחר מאשר לעולם לא" ועד ל"החיים מתחילים בגיל 40", קורמות עור וגידים במרפסת ביתה של נועה יהודאי. נדמה שעד אתמול-שלשום היא היתה אלמונית בת פלמונית, מושבניקית מבטן ומלידה שמגדלת בעל ושני ילדים בגן השומרון (שתי אצבעות מפרדס חנה). ולפתע פתאום, חודשיים אחרי שנכנסה לעשור החמישי בחייה, היא מתפוצצת על עם ישראל מכל כיוון אפשרי.
נועה יהודאי מאחורי הקלעים
( ראיון ועריכה: מיכל עמר שוורץ)
כאן היא רונית המאמנת הרוחנית, שם היא דליוש ששומרת על כדור הארץ ב"קופה ראשית", ואל תנסו להזמין כרטיסים ל"נועה יהודאי מופע סטנדאפ" בעוד שבועיים, בבית ציוני אמריקה בתל אביב. גם בעיר הגדולה היא סולד אאוט. כולם רוצים לפגוש את בנות בוקובזה, ארבע אחיות מאממות ("יסמין, מירב, שני ומורל, אל תשאלי מה זה מורל, ככה יצא") והיא נכנסת ויוצאת מהדמויות שכבשו את האינסטגרם. לא, היא לא גדולה. היא ענקית.
"אני עוד לא מאמינה שזה באמת קורה, בחיי שאני עוד לא קולטת", היא מפטפטת את עצמה לדעת, ובזכות קשת הגוונים של קולה זה נשמע חייכני וחינני. לפני דקה שאלה אותי באיזו כוס אני אוהבת לשתות את הטורקי, ובטרם עניתי הגיחה מהמטבח עם מגדל של עשרה ספלי זכוכית שונים ומשונים ואיתגרה אותי בזיהוי ההבדלים. נסו לדמיין את המחזה. יהודאי-בוקובזה נעזרת בסנטר ובמרפקים ואפילו בברכיים למען אריכות ימיו של המגדל השביר ואישוניה מתגלגלים וזה קורע. חבל שלא צילמתי אותה על חם. ביומיום היא מצחיקה אפילו יותר משלל הדמויות שהיא כותבת ומגלמת ומפלטרת ומצלמת ועורכת ומעלה, כשבליבה תפילה.
"את כל זה אני עושה בין לבין", היא מציינת בנונשלנט, "בהתחשב בילודה. את הסרטון האחרון צילמתי אצל חברה ושני היילודים – נאיה, 7 וליאו, 4 – שיחקו בחוץ וכל שנייה שומעים אותי צועקת 'שקט, רגע, עוד דקה, אני תיכף מסיימת'. אין לי את הפריוויליגיה להתמסר לאמנות בלבד, אני מאוד אמא ואני אוהבת להיות איתם. אז אני גונבת את הדקות, בעיקר בבוקר, כשהם במסגרות. אני לא עובדת בזה, כאילו לא משועבדת לזה. אני מכורה למכשיר, אבל לא עובדת בלרצות את הקהל. מחר בבוקר אני יכולה להיעלם למדבר לשבוע ולא להעלות כלום, והעולם יהיה בסדר עם זה. תאמיני לי, השמש תזרח. אני לא רוצה ליצור מתוך הכרח, אני באמת רוצה ליצור כי עכשיו יש לי משהו להגיד לעולם".
סבבה. אנא הסבירי לי מה רצית להגיד לעולם בסרטון של "מה קורה? יש קפה?"
"כלום!" היא צוהלת ושמחה. "לפני כך וכך, באיזו שבת, קפצנו לאיזה על האש אצל חברים. נכנסתי עם המצלמה, שאלתי 'מה קורה? יש קפה?' ונתתי קריצה פלוס תנועה של לשון באלכסון. סתם עשיתי את זה, סתם צילמתי את זה, חרטא, נשבעת, אני בחיים לא הייתי שמה על זה את הז'יטונים שלי, אבל החרטא הזאת הפכה לאש בשדה קוצים. חיילים שולחים לי את הגרסאות שלהם, עם הלשון והקריצה. אמא שלי שאלה אותי 'מה מצחיק בזה? אני לא מבינה', והאמת היא שגם אני לא מבינה. כנראה שבסתר הלב אמרתי 'אלוהים, בבקשה, תעשה לי איזה קטע שיתפוס בלי שהתכוונתי' וכך יצא".
סטנד-אפ בהזמנה
אלוהים, היא מתקלפת לאיטה, חזק אצלה. "לא גדלתי בבית דתי, אבל בגיל צעיר מאוד בורא עולם נגלה לעיניי ודבקתי בו. התפילה שלי היתה 'לא משנה מאיפה תביא לי את זה, העיקר שזה יקרה' ובמשך כמעט ארבעים שנה זה לא קרה. לא התקבלתי לאף בית ספר למשחק, בסוכנות שלי שמו אותי על המדף, שיחקתי בעיקר בהצגות ילדים שכבודן במקומן מונח, אני לא רוצה להעליב אף אחד".
היית החתול שבתוך המגף?
"לשם לא הגעתי, אבל חלק מהדברים היו פחות מנעימים. לדוגמה, הופעתי ב'טררם' למרות שלא ידעתי לתופף. מה הפלא שהייתי גרועה ואחוזת חרדה? בשנותיי בתל אביב מילצרתי, חפפתי במספרה, העיקר לשרוד, וגם שיחקתי במלא סימולציות רפואיות. כל פעם לקחו אותי להדגים פתולוגיה אחרת, סימלצתי את כל המחלות שאפשר לסמלץ. אחרי החתונה (עם אסף כהן, מוזיקאי ומטפל במוזיקה) עשיתי עשיתי סטנד-אפ בהזמנה, באירועים פרטיים, והיילודים למדו להגיד שאמא שלהם שחקנית".
ולא התייאשת?
"אף פעם לא, מפני שתמיד הייתה לי אמונה מאוד מאוד חזקה בבורא עולם ולהבדיל – בעצמי. ידעתי שאני אמורה לשחק, לרגש, להצחיק ולרומם, אבל לא ידעתי איך זה יקרה. במופע אני מספרת שתמיד האמנתי, אבל אף פעם לא דמיינתי איך זה יקרה. למרות היותי אדם מאמין ומחובר לקח לי זמן להבין שזה התסריט שבורא עולם יצר עבורי. עכשיו זה חשוב לי, עכשיו אני החשובה. אילו התפרסמתי בגיל 20, כשהייתי מפוזרת ולא מעוצבת, לא הייתי מסוגלת להכיל שומדבר ממה שאני חווה עכשיו".
את מה שהיא חווה עכשיו מגדירה יהודאי כתנופה. "אני מאמינה שההומור מאחד, ומדי יום ביומו אני מתפללת שההומור שלי ייצור אחדות בין אנשים, בין מגזרים ובין עולמות. כל צבעי החברה הישראלית יושבים אצלי באולם. שמאלנים, ימניים, דתיים, חילוניים, מלא מהקהילה, וזה אפשרי. עובדה. יש חובשי כיפה שמסתייגים מסטנדאפ מפני שהוא מקושר אצלם למשהו חסר מעצורים בשפה בוטה. אצלי אין מילה אחת שתוגדר כלא הולמת. זה לא אומר שהמופע הוא לא אקסטרימי, אבל אני עושה את זה בלי לנבל את הפה, וגם זה אפשרי. לא חובה לפמפם את האות השביעית. אצלי גם אין מי שפוחד לשבת בשורה הראשונה. אני מועצמת מהקהל ולא נהנית מלרדת עליו".
וזה, על רגל אחת, סוד הקסם שלך?
"אצלי אין סודות, אולי זה הסוד. אני הכי גלויי מהרגע שאני עולה לבמה ומתחילה לספר מה עברתי עד שהגעתי הלום, לקופה פתוחה. אנשים חושבים שזה קרה לפתע פתאום, הם לא מעלים בדעתם שמאחוריי יש ארבעים שנות המתנה שבמהלכן חצבתי בסלע ואכלתי קש בדם וייזע. מהרגע שיצאתי לאוויר העולם היה ברור לכולם שאני שחקנית, כמו שיש שמש וירח וכוכבים ככה יש שחקנית, אבל לאף אחד לא היה ברור למה זה מתעכב".
מה הייתה רמת התיסכול שלך?
"לא אגיד שזה לא כאב לי, היו לי ימים של כאבים בכל הגוף, שנבעו מהפער העצום בין הרצון, שהיה כל כך חזק, לבין המציאות שהייתה כל כך שונה, אבל כל הזמן יצרתי ומצאתי ביצירה נחמה גדולה. החשיפה שלי נולדה בזכות הפלטפורמות והרשת. גיליתי שאני יכולה להמציא דמות ולעוף איתה. אילו נולדתי עשר שנים קודם כנראה שעד עצם היום הזה הייתי ממשיכה להסתפק בפירורים".
אף פעם לא עבר לך בראש שאולי כדאי לך לחפש קריירה חדשה?
"אפילו לא לרגע. הסבה מקצועית בכלל לא היתה אופציה. היום, בלי להישמע פלצנית, אני רואה בהומור ובמשחק שלי נתינה רדיקלית. עכשיו האמנות שלי פוגשת את מי שזקוק לה. נשים כותבות לי 'בעלי בעזה, ובכל פעם שיש לי התקף חרדה אני נכנסת לדף שלך ונרגעת'. מישהי שעברה את התופת בבארי והייתה בהופעה שלי כתבה 'לא האמנתי שאי פעם אוכל לצחוק'. המלחמה באמת גרמה לי לתת גז".
איך?
"בתחילת המלחמה קרסתי, כמו כולם, אמרתי 'טוב, זה הסוף' וחיכיתי שהשמיים יפלו לי על הראש. כשאחי הקטן נלחם בעזה, ואחר כך בלבנון, הרגשתי שאין אותי, לא היה לי יום ולא היה לי לילה, נהייתי חולה, ידעתי שאני תיכף משתגעת והחלטתי לתת כיף לשגעון. בתוך כל הכאוס והטרפת, בעודי כאובה ודואגת וסובלת, מצאתי את הזמן, את הרגע, בו הצלחתי להגיד לעצמי 'עכשיו את עושה הומור כי יש מי שזה עוזר לו, אז סתמי את הפה, נגבי את הדמעות ותעלי על המדים'. גייסתי את עצמי למילואים של הומור כי זה מה שאני יכולה לתת כרגע וזה בדיוק מה שצריך".
פק"ל בכי
הדמות הראשונה שהיא המציאה במלחמה הייתה של רחל שמעשנת ומטיפה לציבור לא להפסיק לעשן. "כשהגיעו מיליוני תגובות הרגשתי אשמה נורא נורא גדולה. 'איך את מעיזה לצחוק?' לא עבר יום והעוקבים ביקשו ממני עוד, אז עשיתי דמות של מילואימניקית שחייבת להתגייס למרות שאף אחד לא רוצה אותה. ואחר כך נולדה המושבניקית שמסתכלת מהחלון ומלרלרת על כל מה שקורה ואשתו. אין לה שם, אין לה זהות משלה, והיא ניזונה מלדבר על פיציק, ועל זה שיצא מהארון ועל אלה שחזרו לגור במושב כי מסתבר שזה לא כזה וואו בתל אביב. איך יכולתי להעלות בדעתי שדווקא הלרלרנית הזאת תיכנס ללב של מפונים שגרים במלון בים המלח ומתגעגעים לחיבוק הקהילתי?"
חלק מהדמויות שלה מצולמת עם פילטר, אבל לא מתוך מטרה להפוך את עצמה לכמה שיותר מכוערת. "הפילטר הוא כלי עבודה מדהים. כשאני נכנסת לדמות אני נעלמת בתוכה ונורא קל לי להיעלם בתוך הפילטר שיוצר מישהי אחרת, שלא נראית כמוני, אבל היא מאוד אני".
אחת מהבוקובזיות המפולטרות הופכת מול עיניי לדמות חיה ונושמת כשיהודאי מקמטת את אפה בדרך המיוחדת שמאפיינת אותה, גם בסרטונים וגם בקפה במרפסת. "מצד אחד אני יכולה להיות הכי עממית ושכונה, ובאותה נשימה אני גם יכולה להיות אריסטוקרטית וכאילו מורמת מעם. שני הקטבים מתקיימים בי בעת ובעונה אחת מפני שהמנעד הפנימי שלי באמת רחב. אני חצי אשכנזייה וחצי מזרחית, אבא שלי סורי, אז הכול קיים בהשראה שלי והתוכן שלי מייצג את כל החברה הישראלית. אנשים מזהים בסרטונים שלי את הווטסאפ המשפחתי ואת השכנים ממול ובעיקר את עצמם".
ותפקידך הוא לעזור לי לצחוק על עצמי?
"גם. הומור הוא דרך הביטוי הכי מדהימה שיש, וככל שנרבה להשתמש בו התדר שלנו יעלה. בעיניי זו שליחות ברמה גבוהה, זה לתת אלטרנטיבה בתקופה שחורה וחשוכה. גם עכשיו, כמה פעמים ביום יש לי פק"ל בכי, ככה אני קוראת לריסוק הזה. אם אני לא מתרוקנת מהבכי, אני לא נורמלית. אז כמה פעמים ביום אני מתחברת למצב ולכאב, מרגישה אותו, ואחרי שכל הדברים הרעים מתנקזים החוצה אני עולה לבמה כמו צינור ומבקשת מבורא עולם שישים בפי את מה שיצחיק וינחם. גם וגם".
תגידי תודה ותתקדמי
בקרוב נראה אותה בסדרה "בקרוב אצלי" ("בדמות תהילה, מזכירתה הדתייה של עדי חבשוש, מפיקת חתונות שמחפשת חתן") ובקרוב הקצת יותר רחוק היא רואה את עצמה בתפקיד הראשי בסדרה שהיא כותבת, "בן ממשיך". לדברי יהודאי, זו תופעה ישראלית שעדיין לא קיבלה טיפול שורש. "מה קורה כשההורה צריך להחליט מי מילדיו ימשיך את המשק. גם במשפחות הכי טובות יש סכסוכים וחרמות, ואין פתרון גורף. אנשים עוברים חיים שלמים עם שברון לב, בידיעה שהוריהם בחרו מישהו אחר על פניהם. והמונח 'בת ממשיכה' בכלל לא קיים. אין חיה כזאת. גם כשדווקא הבת נבחרת להיות הממשיכה, היא לא בטייטל".
בעלה של נועה יהודאי-כהן מרגיש שאחרי שמונה שנות נישואין הוא קיבל אישה חדשה?
"לא, כל מה שקורה איתי וסביבי נראה לו אך טבעי. אני צועקת לו באוזן 'זה נס' והוא עונה לי בנועם 'לא, זה הגיוני. עבדת קשה, זה קרה, אז תגידי תודה ותתקדמי'. הוא לא לוקח אותי ברצינות יתירה והוא ממש לא קהל מושבע. אין מצב שהוא יחכה לי בדלת עם פומפונים".
