עלילות חזֵר וגנֵב // יעקב צ' מאיר } אייר: מנחם הלברשטט } ידיעות ספרים } 76 עמ'
בשנת 1964 החליט המתרגם יעקב עדיני להכשיר חזיר. הסופר אריך קסטנר היה אז פופולרי מאוד בארץ, ועדיני שתירגם את סיפורו 'החזיר אצל הספר' ידע כי גיבורו לא יתקבל בברכה על ידי הקהל הישראלי, ולכן "גייר" אותו ויצר לו גרסה כשרה: 'התיש אצל הספר'. על אף השנים שעברו מאז, חזירים עדיין לא מעופפים בין דפי ספרות הילדים המקומית, ונדרשת קלאסיקה טובה במיוחד כמו 'הרשת של שרלוט' מאת א"ב וייט או שם ספרותי חזק כמו ג'יי. קיי. רולינג (עם 'ג'ק וחזיר חג המולד שלה') כדי שמו"לים ישראלים ישקלו להציע לקהלם גיבור בדמות הטריפה הוורדרדה. לאור ההקשר הזה קשה שלא להסתקרן מספר הילדים הראשון של הסופר והחוקר יעקב צ' מאיר, 'עלילות חזֵר וגנֵב', שעל כריכתו מתנוסס לא סתם חזיר, אלא כזה שאוחז בטלפו כרך של תלמוד ירושלמי.
חזֵר הוא חזיר חכם וחריף ששומע שיהודים לא אוכלים חזיר, ולכן בורח מהמכלאה אל הכפר היהודי הקטן חלופקה, שם הוא מגיע לבית הכנסת ומתאהב בלימוד גמרא. כל חברי הקהילה מקבלים את חזר בזרועות פתוחות, למעט פנחס הגבאי הרשע שפותח במלחמת חורמה מול השיקוץ. וחזר, שהוא כאמור חזיר חכם וחריף, משיב מלחמה.
מאיר עושה מהלך מחוכם, אמיץ ומצחיק, כשהוא בוחר באסתטיקה שמזכירה מעשייה עממית יהודית, מעין שילוב של בדיחות הרשל'ה עם סיפורי צדיקים, ואז הופך אותה על ראשה ומשתמש בה לא כדי להלל ולשבח את הגיבורים שלו ולשעשע או לחנך את קוראיו, אלא כדי לבקר את כולם גם יחד. תחילה הוא מעצב עבורם סביבה סיפורית חמימה ומוכרת, ספוגת יידישקייט: הכפר הקטן עם בית הכנסת, הבאר והיער, הרב והגבאי, שואב מים, גנב וקוזקים, פלפול וניגון, קיגל וטבק להרחה. ולתוך כל אלה הוא מצניח חזיר.
בתחילה נדמה לרגע שאולי חזֵר יכול להיות מעין דמות חסידית מהסוג של בור ועם הארץ שמתגלה כצדיק ומצליח להגיע למדרגות עליונות, אולם כבר מהשמות שמאיר נותן לכפרים בסיפור — פז'וז'י וחלופקה ופופקה — כולם לקוחים מ'אשכבה' של חנוך לוין, אפשר להבין שאף אחד כבר לא יצא צדיק מהסיפור הזה. אבל כולם יצאו אנושיים מאוד.
כמו לוין, מאיר חושף את הקטנות, העליבות, החמדנות וחוסר היושר שמרכיבים חלק נכבד מההוויה האנושית, גם אם הם מסתתרים לא פעם מתחת לפסאדה של רעיונות וערכים נעלים: פנחס (שקיבל במכוון שם של דמות מקראית המייצגת קנאות דתית) מתגאה בדייקנות שבה הוא מנהל את בית הכנסת ובטהרה שהוא שואף להשית בו, אבל מתחת לאלה הוא בעצם אדם קטן, שטוף צדקנות וקנאה קטנונית, שחרד למעמדו בקהילה. חזֵר הוא אמנם תלמיד חכם, אבל כדי להמשיך ללמוד הוא מוכן לשקר ולגנוב, לרמות ולפגוע בזולת. אפילו רב הקהילה לא יוצא נקי, והוא מעלים עין מהעוול לנוחותו ומבלה את שעות הפנאי שלו בענייני חולין כמו בישול ואפייה, מה שמייצר סיטואציות מהמצחיקות ביותר בספר, כשדמויות שונות מגיעות לשאול בעצתו והוא פותח את הדלת מוקף ענן לבן, מלא הוד, "חגור סינר וזקנו לבן כשלג, ממש כמו מלאך ה' צבאות", רושם קדוש וטהור שמאיר שובר מיד: "תסלח לי על הקמח, כן?" אמר הרבי בלבביות. "אני בדיוק אופה כאן עוגיות קשקבל".
ההומור בסצנות כמו זו וכמו סצנה נהדרת אחרת, שבה חזֵר מנסה לספר בדיחת הרשל'ה בעודו מתרוצץ כדי להתחמק מהגבאי שמשליך עליו חפצים, והגיחוך של מאיר על שושלות משפחתיות, מסורות ריקות וג'סטות מגוחכות, יוצרים את התמהיל של צביטת-חיבה-בלחי-עם-בעיטה-הגונה-בתחת שמאפיין את ההומור היהודי לדורותיו. תמהיל המאפשר לקורא לעכל ביקורת חריפה למדי שמזכירה לו עד כמה הוא אנושי ופגום, וכי האמת והצדק אף פעם לא נמצאים בשלמותם בכיסו.
ועל אף שזוהי ביקורת רלוונטית לכל אדם וקהילה, הרי שהשפה ועולם המושגים של הספר, שספוגים בתרבות בית הכנסת, מאותתים שמאיר, חובש כיפה בעצמו, פונה קודם כל לקהל הדתי ומבקר את תחושת הנבחרוּת והצדיקוּת הפושה בחוגים דתיים שונים בחברה הישראלית, ושבשמה מותרים שלל עוולות, עיוותים ופגיעות. המהלך הסיפורי שלו, מעין כרוניקה של שקיעה מוסרית עם סוף פתוח שמותיר את הקורא מהורהר ולא מסופק במכוון, הוא לא סתם קריצה הומוריסטית, אלא אות אזהרה מפני חזירות שאי-אפשר להכשיר. •
השפה ועולם המושגים של הספר מאותתים שמאיר פונה קודם כל לקהל הדתי ומבקר את תחושת הצדיקוּת הפושה בחוגים דתיים שונים בחברה הישראלית