בשיר 'לא אמרתי את כל האמת' מתוך מחזור השירים 'ספר הצוואות' כתב אבי, המשורר חיים גורי ז"ל את השורות הבאות:
אמר הסבא של עמוס עוז:
"קשה לזקנים למות, כי יש בהם רגילות לחיות".
קל יותר לעלמים ללכת לאבוד,
לחדול לפתע,
לא להיות!
כי הזקנים בדרך כלל מסתלקים איש איש, בשקט,
והעלמים נעלמים ברעש הגדול ובחבורות.
השורות המצמררות הללו שבו אליי ביום שישי האחרון, כאשר אמי, עליזה גורי, נשמה את נשימותיה האחרונות. שעותיה האחרונות עברו עליה בשקט, ללא סבל. אמא הלכה לעולמה והיא כמעט בת 95. היא חיה חיים ארוכים וטובים, מלאים במשמעות ובעשייה חינוכית רבת-שנים. היא חיה 70 שנה לצד האיש שאהב אותה כל עוד הייתה נשמה באפו. היא הלכה לעולמה עטופה באהבתנו.
לפני 15 שנה, כאשר מלאו לה 80, החלטנו, אחיותיי ואני, לעשות סרט על חייה. הושבנו אותה מול מצלמה והיא סיפרה. על הילדות בפולין והדודה האהובה רחיל שנותרה בארץ הקרה ונעלמה גם היא, עם כל המשפחה ברעש הגדול. סיפרה על העלייה לארץ ישראל, על החיים הצנועים מאוד בשכונת מקור חיים בירושלים. וסיפרה בהרחבה על השנים בפלמ"ח, על תפקידה כקצינת סעד. היא אמרה אז שהדור שלה "תמיד היה שייך למשהו. לתנועת נוער, להכשרה. מעטים היו אלה שלא השתייכו למשהו". היא נהגה לומר שהייתה בת מזל להיות חלק מהדור הזה שהייתה לו מדינה להקים וחברה לבנות, דור שהרגיש שהוא חלק ממשהו גדול כל כך. היא ואבי לא הותירו אחריהם רכוש רב, אבל הם הנחילו לנו ציווי עמוק, לא מדובר, להשתייך, להיות נשים ואזרחיות אכפתיות, לעסוק בעבודות שיש בהן ממד של שליחות ולהיות באי-נחת מתמדת מול אי-צדק, אטימות או עוול.
כאשר נודע לאנשים על לכתה, הוצפתי בהודעות מאנשים ששלחו תנחומים ושיתפו בסיפורים מחממי לב על אמא. כמה יפה ואצילית הייתה, מאירת פנים, בעלת הומור משובח. והיא אכן הייתה כל אלה. והרבה יותר.
אמא, גם שנים אחרי שיצאה לפנסיה ממכללת דוד ילין, הייתה אשת חינוך בכל נפשה ומעודה. היא ראתה בחינוך שליחות ממדרגה ראשונה והייתה בה אהבה עמוקה לתלמידיה ולתלמידותיה. הייתה בה איזו יכולת מדהימה להשרות שקט ומשמעת בכיתה מבלי להרים את קולה. היה משהו בנוכחות שלה שעורר יראת כבוד.
לפני שזיכרונה בגד בה בשנותיה האחרונות, ידעה אמי לצטט פרקים שלמים מהתנ"ך. נהגנו לקרוא לה בחיבה "קונקורדנציה מהלכת". גם הנכד והנכדות זכו למורה פרטית שעזרה להתכונן לבחינות בתנ"ך והתענגה כאשר גילו עניין בסיפורי התנ"ך. אבל היא גם נתנה להם להוציא סירים ומכסים וכפות עץ ולתופף ברעש גדול על רצפת המטבח. והכינה להם מאכלים אהובים עם טעם של עוד. איכשהו, בין עזרה בלימודים לבין רגעים של משחק וסיפור, היא הדביקה את כולם במתנה גדולה: סקרנות.
אבי ז"ל נהג לומר שאמא הייתה המבקרת הקשוחה ביותר שלו. היא הייתה הקוראת הראשונה של כל שיר שכתב. והיא תמיד אמרה את דעתה, ביושרה גדולה. והוא הקשיב לה, כי ידע כמה חכמה היא. וכמוהו, היא הייתה אשת ספר, "תולעת ספרים", כפי שנהוג לומר.
קשה לי עדיין לכתוב עליה בשפת עבר. היא עדיין כה נוכחת בי. העצות החכמות שנתנה לי, גם אם לקח לי שנים להבין עד כמה טובות הן, מלוות אותי בחיי.
אני יודעת שזכינו, אני ואחיותיי. זכינו שהיא הגיעה לשיבה טובה, זכתה לרקוד, קורנת מאושר, בחתונת נכדתה, לשחק בשובבות עם הנין. זכינו ליהנות מהכרת הטוב העמוקה שלה. מהשמחה הגדולה שהאירה את פניה היפות בכל פעם שבאנו לבקר. זכינו גם ללוות אותה במסע הכואב כל כך של קץ החיים, לאחוז בידה ולומר לה מילים של אהבה והוקרה. "זה לא מעט", כפי שכתב אבי בשירו 'עשוי מאותיות'.
זה לא מעט, זה בעצם הרבה מאוד, בימים שבהם הורים קוברים את ילדיהם. בימים שבהם "העלמים נעלמים ברעש גדול ובחבורות". •
אבי, חיים גורי, נהג לומר שאמא הייתה המבקרת הקשוחה ביותר שלו. היא הייתה הקוראת הראשונה של כל שיר שכתב, ותמיד אמרה את דעתה ביושרה גדולה
