"אוי-אוי-אוי אוי-אוי-אוי", שירת ההמון, בקצב הבה נגילה, כובשת את אמסטרדם. במרכז החבורה אחד, שיער לבן, מתולתל, מזנק מעלה-מטה, סביבו עשן צהוב. מיץ' גולדהאר קוראים לו. הבעלים של מכבי ת"א. סביבו נשים, סבים, ילדים. ישראלים שפתחו חסכונות, הפכו עולם ומלואו כדי לתפוס טיסה בימים שבהם קשה לצאת מהארץ, ארזו משהו חם ללבוש וחלום או שניים שנכנסו בטרולי - וחצו יבשת בעקבות האהבה שלהם. נסעו כדי לצעוק בלב מלא. נסעו כדי לרקוד ברחובות חפים מאזעקות ומדאגות של בית. נסעו כדי לנשום אוויר אחר. כדי להיות משהו אחר. "ככל העמים", קוראים לזה. רק שתכף, עניין של שעות, השמחה תתחלף באימה. תתחלף בפוגרום נורא. והאוהדים שבאו מרחוק כבר לא ירקדו וישירו ככל העמים. הם יהפכו יהודים נרדפים.
מה גולדהאר, מיליארדר יהודי, חושב על כל זה? תכף נחזור לשאלה הזו. אבל קודם משהו אחר. יום שישי, קצת לפני שלוש, בלומפילד. הפועל ת"א נגד מכבי יפו. תכף תבוא השריקה ו-4,000 משוגעים באדום לא יפסיקו לשיר. הפועל תבקיע שלושה, תקבל אחד, תחמיץ, תבזבז - זה לא ישנה; הם לא יפסיקו לשיר. 90 דקות לא יפסיקו. אבל עכשיו, לפני שמתחילים, הכרוז מתרגש. "וולקאם אדמונד ומואיז ספרא", הוא מכריז פעם ואז עוד פעם. "אנג'ויייי".
ואז, דממה. ומילים שקטות, שוברות לב, מנשבות סביבנו. "לא יודע להסביר את מה שהיא עושה. באתי להגביר את הקצב בשבילה", על המסך פניהם של עשרות אוהדי ואוהדות הפועל שנפלו ב-7 באוקטובר ובמלחמה. "בחרתי בך, הפועל. לא בחיים נורמליים כמו כל אחד אחר", השיר המוקדש לנופלים נמשך. מאות אוהדי יפו, אני ביניהם, נעמדים. מוחאים כפיים. דמעות בעיניים.
מה אדמונד ומואיז ספרא, מיליארדרים יהודים, חושבים על כל זה? אני לא יודע. וגם לא מה גולדהאר חשב בתוך האירועים באמסטרדם. רק יכול להעריך. אולי שהם בחרו נכון. שהבחירה להשקיע בקבוצת כדורגל ישראלית זה הדבר הכי טוב שעשו. ושזה לא רק עניין של ספורט או אינטרסים עסקיים, יש פה הרבה מעבר. שליחות אמיתית. במיוחד עכשיו.
שאין דבר חשוב יותר מלשים את הכדורגל הישראלי על המפה, בימים שבהם במזרח התיכון ובאירופה לא רוצים אותנו, ודוחקים ומתקיפים אותנו. שלהניף דגל, צהוב או אדום, לא משנה הצבע, זה בסוף להניף כחול-לבן. זה להגיד, אנחנו כאן. ואנחנו נשארים.
בימים הבלתי אפשריים הללו אין משמעותי מזה.
