גם אתמול, ביום שבו הוכרזה שביתה בחברה הערבית במחאה על האלימות המשתוללת והכמות הבלתי נתפסת של הנרצחים והנרצחות מתחילת השנה - אישה נוספת נורתה למוות בצפון הנגב, דועה אל-עאסם, בת 31 במותה.
מנתוני שדולת הנשים עולה כי מאז החלה שנת 2024 ועד היום, נרצחו בישראל 30 נשים: 16 על רקע אלימות במשפחה, שש נקמות דם, ארבע על רקע פלילי ואילו בשני מקרים מדובר בצרכני זנות שרצחו נשים במעגל הזנות.
מתוך כלל הנרצחות 55.2% הן מהחברה הערבית - יותר מפי שניים מיחסן באוכלוסייה. הגיל הממוצע של הנרצחות הוא 35, ומספר הילדים הממוצע של הנרצחות הוא שניים. 10% מתוכן הן עולות חדשות. רק 12 מקרים פוענחו, מתוכם הוגשו 11 כתבי אישום עד כה. רק 25% ממקרי הרצח של נשים ערביות פוענחו. זאת בהשוואה ל-75 אחוזי פענוח בקרב הנשים היהודיות שנרצחו.
"כשבוחנים את הנושא, ניתן לראות שמקרי הרצח השנה קצת שונים", מסבירה טל הוכמן, מנכ"לית שדולת הנשים. "אנחנו רואות יותר מקרים של נשים שנרצחו על רקע של סכסוכים בין עבריינים, משהו שפחות ראינו בעבר. במקרים האלה או שהן היעד בעצמן, כחלק מהסכסוך, או שהרוצחים ניסו לכוון על בן משפחה והן נרצחו. רוב המקרים הללו, כפי שאנחנו רואות גם ביתר מקרי הרצח בחברה הערבית, אינם מפוענחים על ידי המשטרה, והרוצחים ממשיכים להסתובב באין מפריע".
עוד עולה מהנתונים כי 59% ממקרי הרצח נעשו עם נשק חם. "גם זה חריג לשנים קודמות", מבהירה הוכמן. "הרבה יותר מקרים נעשו בנשק חם, וזה מתחבר באופן ישיר לתפוצה המונית של כלי נשק במרחב האזרחי. צריך לזכור שאלה רק המקרים שהסתיימו ברצח, אבל כמויות הנשקים שמסתובבות בבית ומאיימות על נשים רבות הרבה יותר".
מקלות בגלגלי החוק
החודש יצוין ברחבי העולם יום המאבק באלימות נגד נשים, מאבק שעלה מדרגה בשנים האחרונות והתמקם במקום בולט יותר בתודעה הציבורית בישראל. המודעות לנושא גרמה לכך שיותר ויותר נשים יודעות לזהות את עצמן בסכנה, אבל המענים, ובעיקר אלו שיכולים לספק ביטחון והגנה, לא צמחו באותו קצב.
"הכל זה עניין של פלסטרים, ואין באמת תוכנית סדורה של מדיניות שמטרתה למגר את התופעה הזו", מסבירה הוכמן. "יש תוכנית לאומית בנושא שנכתבה לפני כמעט יותר מעשור וצריך לעדכן אותה. בפועל כיום, במקום שכל המשרדים הרלוונטיים יישבו ויתכננו איך אנחנו מגיעים למצב בו אין יותר אלימות נגד נשים – עובדים בשיטה של פלסטר על פלסטר".
השנה, אחרי עשור של מאבק מתמשך, עבר החוק לפיקוח טכנולוגי למניעת אלימות במשפחה. "הפיקוח הטכנולוגי הוא דוגמה לשיטת הפלסטרים", מוסיפה הוכמן, "כמעט 10 שנים לקח להעביר את החוק הזה בכנסת, וכשזה סוף-סוף נעשה, הוא עבר בצורה מאוד דלה וחסרת שיניים. במהלך החקיקה הוסיף השר לביטחון לאומי שינויים שהם כמו מקלות בגלגלים של החוק. הוא הפך אותו לחוק שעשוי להגן על פלח מצומצם יחסית מכלל הנשים שבאמת זקוקות לו. בנוסף, בעת יישום החוק נחתך מספר אמצעי הפיקוח בחצי, ואושרו רק 100 אמצעים. בפועל, כרגע אנחנו לא יודעות על שימוש נרחב באמצעי זה".
"יש דברים שקורים בשטח, אבל זה לא מספיק", אומרת הוכמן. "אנחנו רואות לדוגמה שיש ניצנים של מהלכים לטיפול בגברים אלימים, זה משהו שקרה בשנים האחרונות. אבל לצערי זה לא מגובה בתוכנית רחבה, וקיים קושי להביא אותם לטיפול. בנוסף, בשנים האחרונות הייתה התקדמות בעבודה עם המשטרה, אבל עדיין קיים משבר אמון וישנן נשים שפוחדות להגיע לתחנות משטרה ולספר מה קורה להן בבית. לצערי זה גורם לפחות פניות וליותר מצוקה וחוסר אונים".
פחות רוצות לדבר
לדבריה של הוכמן, למרות כמות הנרצחות, הנושא נעדר לחלוטין מסדר העדיפויות של הממשלה. "יש אנשי ונשות מקצוע מדהימים במשרדי הממשלה שמאוד מחויבים לנושא, אבל כל עוד אין בממשלה שרים ושרות שמחויבים לשוויון מגדרי ולהגנה על נשים מאוימות, לצערי הדרג המקצועי יכול לעבוד מאוד קשה, אבל הסיכוי לראות פירות הוא קטן".
"המלחמה דוחקת הרבה נושאים שנחשבים פחות ציבורית לשוליים", מוסיפה הוכמן. "אנחנו יודעים שהרבה נשים שנמצאות באלימות פחות רוצות לדבר ופחות רוצות לפנות לגורמי סיוע עכשיו, כי הן מרגישות ש'זה לא הזמן לפרק משפחות' ו'לא הזמן לעשות שינויי דרמטי'. המשמעות היא שהרבה יותר נשים נפגעות כיום בבית שלהן, בלי שיש לזה באמת קשב ומענה".
