בסרט "אורות הגז" מ-1940 מסופר על גבר שמנסה לעוות את תפיסת המציאות של אשתו, בין השאר על ידי שינוי התאורה בבית, מחליש ומגביר. בכל פעם שהיא שואלת אם השתנה משהו בתאורה, הוא מהתל בה ומשנה את מה שכבר נאמר, כדי לערער על שפיותה של אשתו ולהשתלט על נכסיה. בעקבות הסרט נולד הביטוי התרבותי גזלייטינג (בעברית: גזלות דעת). והרי זה מה שאנחנו חווים כבר 404 ימים. מנסים לעוות את תפיסת המציאות שלנו.
השרים נזעקים בטוויטר "להציל כל יהודי באמסטרדם", בעוד ש-101 נמקים במנהרות חמאס. הורים מתחננים בפני ראש ממשלה לעסקה, והוא מבטל אותם. מפטרים את שר הביטחון בשיא הלחימה בשבע זירות המוכרזת מצד אחד כקיומית, ומצד שני הכל מנורמל. הכל פתוח, לומדים, עובדים. רק שלא ידרשו חלילה פיצויים.
יש חוסר בחיילים. בני המחזור שלי, בני 40, מקבלים צווים אחרי ששוחררו מצה"ל ואילו בני 18 בריאים פטורים. כל זעקה בעניין מתויגת כ"שנאה". הכל מעוות, אבל אסור לומר שהכל מעוות. עצם הצבעה על העיוות היא "חתירה נגד הביחד". יחד ננצח, אבל תלוי איזה יחד ותלוי את מי מנצחים. את אזרחי ישראל בהחלט ניצחו. חוק הרייטינג, חוק הרבנים, שני ימי הבראה, העלאת תעריף הנסיעה באוטובוס, חוק המעונות. כן, האזרחים העובדים והמשרתים אכן הובסו. זה בהחלט מרגיש ניצחון מוחלט בגזרה הזו.
זה היה יכול להיות כל כך אחרת, הרי משבר גדול מביא גם הזדמנות גדולה. היינו יכולים להיות אחרי סיום מסלול של חרדים אחרי גיוס. אבל ההפך קרה. מסעדות ועסקים נסגרים, וסביב האנשים שמנהלים את חיינו כל יום מגלים עוד ועוד עוולות, שקרים, נוכלות והכל כאילו נורמלי. לפעמים אני תופסת את עצמי וסופרת כמה דברים קרו רק מאז הבוקר. אזעקות, כטב"מים, הצעות חוק שלכולן תכלית אחת, למרר את חיינו.
למה אי-אפשר להציע משהו טוב? הרי החטופים הם הסימפטום לכל המצב הזה, לחולי האנושי, לתעתוע המחריד שאנחנו כלואים בו. מתעלמים מהדבר הכי נוראי שאי פעם קרה במדינה, ועוד משקיעים מאמצים כדי לשגע את דעת הקהל.
ואנחנו, כאילו היינו אינגריד ברגמן בסרט, מסכימים לקבל את העיוות הזה. אולי כי גם אנחנו לא יכולים להאמין שזה קרה לנו. זה משפיל והחרפה לא תיעלם, לא משנה כמה נספר לעצמנו סיפורים. אבל אנחנו צריכים לסרב לקבל את שינויי התודעה. להבין שהריפוי יגיע רק אם נודה במה שקורה, והוא הפקרת 101 אחינו ואחיותינו. ושום פיטורים של שר ביטחון ושום טשטוש מציאות לא ימחקו את אות הקין שבהפקרתם.
