מֵאַיִן בָּא כֹּחֵךְ, עָצוּם וְרָב,
לִכְבּשׁ לִבִּי עִם כָּל חֶסְרוֹנוֹתַיִךְ?
לִגְרֹם לִי לְאַמֵּץ מַרְאוֹת כָּזָב,
לוֹמַר כִּי קֶרֶן שֶׁמֶשׁ חֲשֵׁכָה הִיא.
אֵיךְ תַּהַפְכִי כָּל רַע לְטוֹב, וְאֵיךְ
בְּרֶפֶשׁ מַעֲשַׂיִךְ יִמָּצֵא לָךְ
הַכֹּחַ לְהַלֵּךְ עָלַי קִסְמֵךְ,
כִּי רִשְׁעוּתֵךְ אֶרְאֶה טוֹבָה פִּי אֶלֶף?
וּמִי לִמְּדֵּךְ לִנְסֹךְ בִּי אַהֲבָה,
עֵת כָּל מַה שֶּׁמּוּלִי שִׂנְאָה יַבְעִיר?
מַה שֶׁאֹהַב נֶחְשָׁב לְתוֹעֵבָה;
אַל תִּצְטָרְפִי לַאֲשֶׁר כְּבוֹדִי יַפְקִיר.
אִם אַהֲבָה הֵעִירוּ בִּי מוּמַיִךְ,
לְאַהֲבָתֵךְ אֲנִי רָאוּי כִּפְלַיִם.
סונטה 151
הָאַהֲבָה תִּינוֹק עִוֵּר מַצְפּוּן הִיא,
אַךְ הוּא, מִי לֹא יֵדַע, נוֹלַד מִמֶּנָּה!
כּוֹזֶבֶת חֵן, בְּחֵטְא אַל יַַאֲשִׁימוּנִי,
פֶּן יִתְגַלֶּה: אַתְּ לִפְשָׁעַי אוֹמֶנֶת.
כִּי בִּי בָּגַדְתְּ, אֲנִי בּוֹגֵד בַּנֶּפֶשׁ,
הוֹד עֶלְיוֹנָה זוֹנֵחַ עַד גָּחוֹן.
נַפְשִׁי תּוֹרֶה לַגּוּף תּוֹרָה נוֹאֶפֶת,
אֵיךְ רוּם דִּגְלוֹ לִנְעֹץ בְּנִצָּחוֹן;
לְשֵׁמַע שְׁמֵךְ בְּשָׂרִי לֹא יִתְעַכֵּב עוֹד,
לִזְקֹר חִצּוֹ אֵלַיִךְ כְּשָׁלָל.
יִזְקֹף אוֹנוֹ הַגֵּא לִהְיוֹת לָךְ עֶבֶד,
קָם לְשָׁרְתֵךְ וְאָז נוֹפֵל חָלָל.
לֹא בְּאֵין מַצְפּוּן לָךְ "אַהֲבָה" אֶקְרָא:
עַל אַהֲבָתֵךְ אָקוּם וְאָז אֶכְרַע.
