בשבוע שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקו"ם, ובהתאם לתקופה ברשימה הופיעו השמות הפופולריים שחתומים על פסקול המלחמה - יסמין מועלם, יגל אושרי (שאחראי על הלהיט 'לצאת מדיכאון') וחנן בן ארי. אך היו מי שהופתעו דווקא מכך שנס וסטילה, שפרצו עם 'תיק קטן' והשתדרגו להמנון המיליטנטי 'חרבו דרבו', זכו בפרס הישג השנה לתגלית, אותו פרס שנקרא על שם ענבל פרלמוטר. מי שינסה למצוא חיבור בין הצמד לבין פרלמוטר עלול לחזור בידיים ריקות. המוזיקאית וחברת להקת המכשפות הייתה מהקולות הבולטים ופורצי הדרך ברוק הישראלי של שנות ה-90, עד שמצאה את מותה בתאונה טרגית. פרלמוטר הבריקה בזכות טקסטים מתוחכמים שלא חוסכים בביקורת והיצירה שלה מהדהדת עד היום. מהצד השני, נס וסטילה סחפו את הקהל ברשתות החברתיות עם שירים ברוח התקופה - אגרסיביים וברורים, בלי דימויים. המוזיקה המסחרית לא נוגעת איפה שכואב, אלא מבקשת לנקום. כך בשיר יש רשימת חיסול מולחנת (שבה מככבים נסראללה, מוחמד דף, הנייה ועוד) שהגשימה את עצמה, והאזנות שנספרות בעשרות מיליונים. מול 'חרבו דרבו' קשה שלא לחשוב על 'חמדת אבות 2', משיריה היפים של פרלמוטר שנכתב גם הוא בתקופה מדממת במיוחד ואף בוצע בתוכנית לזכר יצחק רבין ב-1995. "אי-אפשר לקנות גן עדן בדם", פרלמוטר מזכירה. באחת מהופעותיה סיפרה שלמרות הרצון להתנתק מהחדשות הכואבות, היא לא רוצה להיות קהת חושים מול האסונות. בגילה הצעיר העזה להישיר מבט אל הכאב.
אבל השאלה היא לא איזו מוזיקה ראויה יותר, אלא מה תפקידם של הפרסים. מי שעוקב אחרי מה שקורה מעבר לים, כבר מיצה בטח את התחרויות בתעשייה שמאדירות את אותם מפורסמי ענק על פני יוצרים אנונימיים יותר, שיכולים להעביר קריירה משגשגת מבלי לגרוף פסלון. המאזינים יודעים שהמוזיקה לא זקוקה לעיטורים, היא מדברת בפני עצמה.
בשירות הצבאי שלי הופתעתי לגלות ששירי המורל של מדריכות השריון, שמספרים על תחזוקת הטנק, הנהיגה בו והאהבה לאבק המדבר, מבוססים על שירי המכשפות. יהיה נחמד לגלות שגם היום, ב-2024, בתקופה של נס וסטילה, חיילות צעירות שרות יחד את המילים והלחנים של פרלמוטר, מנגבות פודרה מהפנים ומקוות לימים משעממים של שגרה בשיזפון.
