רצה הגורל, ובשבוע שעבר עלו בישראל שני סרטים מדוברים שקשורים למקסיקו, ושניהם לא לגמרי מקסיקניים. הראשון הוא "אמיליה פרז", שילוב בין מלודרמה, סרט פשע ומחזמר שקורה במקסיקו אבל נעשה על ידי יוצרים צרפתים (לטעמי, סרט השנה). השני, בפרופיל נמוך יותר, הוא הדרמה "לה קוצ'ינה", וגם הוא חיה היברידית מעניינת: סרט מקסיקני, שמתרחש בניו-יורק, ורובו באנגלית, והוא יוצא בדיוק כשטראמפ נבחר בשנית, ומיליוני מהגרים לא חוקיים נמצאים בסכנת גירוש. מקסיקו שבה לעניין את העולם.
גיבור "לה קוצ'ינה" הוא מהגר לא חוקי כזה. הסרט שביים הבמאי העולה אלונסו רואיספלסיוס מתרחש במטבח של מסעדת תיירים במנהטן, ליד כיכר טיימס, כזו שנכנסים אליה כדי לאכול בורגר מפנק בלי לראות את עשרות העובדים המקסיקנים בקומה למטה שעמלים על המנות שלכם ומקללים אתכם. "לה קוצ'ינה" מציב במרכז את פדרו (ראול בריונס קרמונה המשובח), שמנהל רומן עם אחת המלצריות, וואספית למהדרין (רוני מארה, "הנערה עם קעקוע הדרקון", הכוכבת האמריקאית היחידה בסרט), ומכוון את חייו לשיא החלום האמריקאי מבחינתו – השגת מסמכי הגירה. את בעל המסעדה, מהגר בעצמו, מגלם הישראלי עודד פהר.
המסעדה עצמה – כלומר, החלל שבו יושבים הלקוחות לצלילי מוזיקה נעימה עד גועל – נראית רק פעמיים בסרט: ברגע שבו רואים את אקווריום הלובסטרים שנלקחים לבישול – מטאפורה קצת שקופה – וברגע כאוטי אחד בסוף, שבו נקרעת הפסאדה ה"מכובדת" של המקום. רוב הסרט מתרחש במטבח עצמו, שמתואר כמעט מילולית כסיר לחץ: מלא בעשן, באדים ובצעקות. העובדים רצים, צורחים ודופקים זה את זה, אבל יש גם אחווה עד השליש האחרון (והמצוין) של הסרט, שבו הכל מתפרק. הסרט מצולם בשחור-לבן, כנראה גם כדי להפוך את האוכל לכמה שפחות סקסי, להבהיר שמדובר במפעל ובתעשייה.
קשה להגיד ש"לה קוצ'ינה" מחדש הרבה, לא כסרט על מטבח (את קלישאות הלחץ אנחנו מכירים מכל פרק של "מאסטר שף") ולא כסרט חברתי-פוליטי על חמקמקותו של החלום האמריקאי, אבל כדרמה מלאת אינטנסיביות וחן הוא עובד, וגם מבדר למדי.
