התיעוד החריג והחשוב של אוהד חמו מג'באליה, שם הוא ראיין פלסטינים ופלסטיניות שקיללו נמרצות את חמאס בדרכם לעוד סבב פליטות עקב פעולות צה"ל, הצליח לעורר ביקורת משני כיוונים כביכול מנוגדים: צד אחד האשים את חמו בפרופגנדה, שהתעלמה כמעט לגמרי מההרס העצום ובעיקר מהתכלית השנויה במחלוקת של המבצע בצפון הרצועה ומהטענות שמתרבות בעולם לפשעי מלחמה. צד אחר טוען שחמו לא למד לקח ושוב מנסה להאניש את העזתים והעזתיות, שהם הגב האיתן של מפלצות הנוח'בה.
בתקשורת המיינסטרים אוהבים את המיקום הזה, על בסיס הקלישאה השחוקה: אם לשני הצדדים יש תלונות – סימן שעשית משהו נכון. בפועל לא פעם זה פשוט מעיד על טעות כפולה. במקרה הנ"ל הביקורת על חמו, שהטלטלה המקצועית שעבר ב-7 באוקטובר מגיעה לשיאה בכתבה הזאת, נובעת אמנם מתוך אג'נדה שונה אך היא נשענת על אותו עיוורון: בסיטואציה האיומה שבה פליטי ג'באליה נמצאים, מופצצים ועקורים ומוקפים בצבא ישראלי מצויד מכף רגל ועד ראש, המילים החריפות עלולות להיתפס כהישרדות גרידא.
חמו, שניכר כי אכן נדהם לשמוע את הדברים, חזר על כך שהאנשים פנו אליו ושיחררו את חרצובות לשונם מרצונם. אולם דווקא הוא, שמתעד במשך שנים את הפלסטינים והישגיו הרבים נובעים מחיבור לשטח, סקרנות ואנושיות (שלוש תכונות שצבי יחזקאלי לא מזהה מסנטימטר), לא מכיר בעיוות הטוטאלי של מושג הרצון כשאתה צמא ורעב והאחראים לשלומך הם לוחמי צה"ל חמושים. להפך: לעיתים הוא לחץ באופן מעיק על אנשים (ובהם ילדים) שבתיהם נחרבו, ועכשיו נדרשים להכריז שהם הפנימו מי אשם.
בהקשר הזה, הביקורת מימין אולי לא מפתיעה (ביקום של ערוץ 14 כבר לא מכחישים את ה"נכבה", אלא מעודדים אותה) אבל כן תמוהה: שרון גל, לדוגמה, נהג להתענג על סרטונים דומים מלבנון ומעזה. נדמה שאלמלא הכתב היה חמו והפלטפורמה הייתה חדשות קשת, התגובות היו אחרות. אולי החלק השני בפרויקט, ששודר אמש, ישמש מנחת פיוס: לא רק שהוא נראה כמו מריחה מלאכותית, הוא גם מהווה נסיגה בלתי מוסברת מהמסקנות של הפרק הראשון (וחלק מהשני).
לפתע חמו קובע כי בעזה "אין לקיחת אחריות או הכאה על חטא 7 באוקטובר". אז מה בעצם אמרו המרואיינים שהתחננו לשלטון ישראלי ברצועה, טינפו על יחיא סינוואר וייחלו שצה"ל יכבוש את מדינות ערב? בכתבה גם מרואיינים שני מומחים, יהודים-ישראלים כמובן. אחד מהם, מיכאל מילשטיין, מתלונן שעדיין לא מוצאים "שיח מורכב" בחברה הפלסטינית. מילא האירוניה, כאילו שמישהו ממש מנהל מרדף אחרי "שיח מורכב" פלסטיני או שבישראל מתקיים "שיח מורכב" ולא "חרבו דרבו – המציאות": מה שמוזר הוא שיכולתי להישבע שחמו דווקא חיפש ואף מצא את המורכבות הזאת.
