ביום ראשון החל, בפעם העשירית, מרוץ ה"וונדי גלוב", תחרות שייט ביאכטות באורך 18 מטר בהשתתפות 34 גברים ושש נשים בטווח גילים 65-23. "האוורסט של השייט", כפי שהמרוץ מכונה, הוא מסע של 45 אלף קילומטר על פני הגלים, היישר אל הלא נודע ולתוך התאים האפלים ביותר בנפשם של המשתתפים.
כל מתחרה חייב לעבור את המסלול שלו או שלה לבדו. אסור לעצור. האקלים יכול לקפוץ מקיץ, לסתיו ולחורף. התזונה מתבססת בעיקר על מזון אסטרונאוטים בדמות משקאות אנרגיה מזינים, פירות וגבינות שנמצאים בהישג יד רק בשלבים הראשונים של השייט. הם ישנים מספר פעמים ביום, אבל כמעט אף פעם לא יותר מאשר חצי שעה. כמעט כל המתחרים עוברים אימונים שכוללים טכניקת הרפיה לוויסות עצמי של מצבי לחץ, המאפשרת למתחרים לישון גם במצבי ערות דרסטיים כמו אדרנלין גבוה. אין על היאכטה מיטה, ואין בה מקלחת.
ואם כל זה לא הספיק כדי להבין שמדובר בתחרות רק למשוגעים לדבר, הרי שהמכשול הקשה ביותר עבור המתחרים היא הבדידות. "נכנסתי פעם לטיפול פסיכולוגי", סיפר בעבר מתחרה, "סיפרתי לפסיכולוגית על התחרות. היא אמרה לי: 'אני יכולה לטפל בבעיות של ילדות, הורים, פסיכולוגיה של ספורט, אבל על דבר כזה בחיים לא שמעתי, אין לי שום קונטקסט לזה. בן אדם שהוא בבת אחת הבן אדם היחיד שהוא שונא ואוהב, עוזר ומחבל, חבר ואויב'. היא אמרה לי שאין לה שום כלים לעזור לי".
טנגו של סכנה
במשך יותר מחודשיים למתחרים אין שום קשר עם העולם החיצון. לא חברים ולא משפחה. אחת הדרכים שבהן מנסים המתחרים להתגבר על הבדידות הנוראית, היא לדבר למצלמות. תחת הלחץ המנטלי והפיזי העצום, המתחרים גם אמורים לנהל קרן סיכונים מול איתני הטבע והים ואז גם להתמודד איתם: קור מקפיא, גושי קרח, גלי ענק, לווייתנים, קונטיינרים שהתנתקו מספינות המשא שלהם, תאונות עם סירות דיג. לכלי השייט שאמורים להגיע ולעזור למתחרים בצרה לוקח זמן להגיע אליהם. סיוט, בעיקר באוקיינוס הדרומי שם נאבקים המתחרים ברוחות מטורפות וגלי ענק, בלי שום מישהו שאפשר לקרוא לו לעזרה. מתחרה שחייב עזרה, צריך לחזור לנקודת ההתחלה ולחזור למרוץ מחדש, אם לא חלפו עשרה ימים מאז ההתחלה הרשמית של המרוץ.
מדובר בטנגו של סכנה. שני מתמודדים בעבר כבר קיפדו את חייהם במהלך המרוץ, אחד אבד בים והשני טבע. סמנתה דיוויס, מתחרה בריטית, העידה פעם כי לא הצליחה לשים את היאכטה על טייס אוטומטי וללכת לישון למרות שהייתה תשושה לחלוטין. "אלפי דגים התעופפו והתנפצו על היאכטה כל הלילה. אי-אפשר היה להירדם", היא סיפרה.
המרוץ מתחיל מול החוף האטלנטי בצרפת, ומשם עובר דרך אפריקה, מסביב לאנטרקטיקה, אוסטרליה, דרום אמריקה, ועד לחזרה, דרך האוקיינוס האטלנטי, לצרפת. זו לא תחרות ספורט, אלא הרפתקה קולנועית. האתגר האולטימטיבי.
למרות שהמסלול מוערך ב-45 אלף קילומטר, רוב המתחרים משייטים כמעט 20 אחוז יותר בגלל הצורך שלהם לעקוף מכשולים וסכנות. עד היום ניגשו למרוץ (שנערך פעם בארבע שנים) רק 200 משתתפים, ורק 114 הצליחו לסיים אותו (לשם השוואה: יותר מ-600 אנשים טסו לחלל, ואלפים הצליחו לכבוש את האוורסט). זמן השיא להשלמת המרוץ הוא 74 ימים, שלוש שעות ו-36 דקות, שיא שהושג ב-2016/17. עד היום רק גברים צרפתים הצליחו לנצח במרוץ, ורק אחד הצליח לזכות בתואר פעמיים.
תכנון ופיתוח הסירות למרוץ לוקח כמעט 35 אלף שעות. הזמן הזקוק לבנייתן הוא 50 אלף שעות. 85 אלף שעות שאמורות להכין את הסירה, את השייט ובעיקר את הטכנולוגיה שהושקעה בה למלחמה בים נגד הטבע. היעד המרכזי הוא לבנות סירה שיכולה לטוס מעל המים (בעיקר בעזרת הכנפיים בצדדי היאכטה שיכולות להביא אותה למהירות של 64 קילומטר לשעה ולמהירות ממוצעת של 24 קילומטר לשעה), שיהיו בה כמה שיותר עזרים שיכולים לסייע באיתור וחילוץ הסירה בעת צרה, אבל בו בעת להשאיר את הסירה קלה ככל האפשר. המכונה המושלמת לסיבולת האדם והיכולת שלו לתמרן ולנווט בספורט האתגרי האולטימטיבי.
"מפסיקות כל המחשבות"
בנוסף ליכולות שייט וניווט, סיבולת גופנית ובטון מנטלי, ידע בעזרה ראשונה והסמכה במכונאות ספינות, המתחרים חייבים להשקיע את נפשם בתחרות. לייצר מוטיבציה, לא לשקוע בדיכאון, לפתח איחוד הרמוני עם הסירות ועם הרוח, לדעת איך לחלק את האנרגיה שלהם. "אחד הדברים העיקריים הוא לנתק את עצמך מאלמנט הזמן", אמר בוריס הרמן הגרמני שמשתתף בתחרות גם השנה, "אתה יכול לסחוט את עצמך ואז לקלוט שעברת רק שני אחוז מהמרוץ, וזה יכול ממש לייאש. אחד הדברים שמחזיקים אותך במרוץ זה לזכור כמה אנשים עבדו והשקיעו בפרויקט הזה, כמה אנשים אתה מייצג, ואז אתה לא יכול להיות עצלן ואתה בטח לא יכול לוותר. זה מרוץ שנערך פעם בארבע שנים, ואתה מייצג קבוצה גדולה של אנשים שהיו בהכנות, ובסופו של דבר ההכנות קובעות אם תסיים או לא, ומה תהיה הזהות של המנצח. החודשיים וחצי שאתה בים הם רק הסוף של תהליך ארוך וגדול יותר".
יאכטה חדשה, במשקל שמונה טון, יכולה לעלות שישה מיליון דולר. המתחרים, רובם מגיעים מרקע של משפחות שעסקו בעבודות ים למיניהן, בדרך כלל קונים יאכטה משומשת ועובדים על השיפוץ וההכנה שלה לתלאות המרוץ. לרובם מדובר לא בספורט ולא בהרפתקה ימית קיצונית או במלחמה בין הטכנולוגיה המתקדמת והדיגיטלית לטבע האדיש לה, אלא יותר בוחן אישיותי. שליטה על רמות הפחד והייאוש, היכולת להישאר רגוע ככל שהסיטואציה נעשית יותר ויותר קשוחה או פיתוח היכולת לדאוג יותר למכונה מאשר האיש או האישה היושבים בתוכה. "כשאני יוצא לדרך לנסיעה ארוכה במכונית", סיפר פעם הרמן, מי שניווט את היאכטה שלקחה את פעילת הסביבה השוודית גרטה תונברג מפלימות' לניו-יורק, "אשתי מתקשרת הרבה פעמים כדי לבדוק שנחתי מספיק. בים היא לא מתקשרת, היא חסרת דאגות".
ביום ראשון, 10 בנובמבר 2024, זינקו השייטים למרוץ. הם יעברו במקומות שבהם האוקיינוס האטלנטי והפסיפי מחבקים זה את זה, ישקו את גרונם בוויסקי וימזגו את השאר לים, כדי להרגיע את נפשו של נפטון, ויסיימו את המרוץ בסוף ינואר 2025. מסביב לעולם בשבעים יום.
"כשאת מסיימת את המרוץ", העידה פעם דייויס, "אתה לא מרגיש יותר שום כאב, מפסיקות כל המחשבות הטורדניות של האם אני רוצה לעשות את זה ולמה אני עושה את זה. בסוף את יודעת: את עושה את זה כי את יכולה להקיף את העולם על יאכטה. אין הרבה משוגעים שיכולים להגיד את זה על עצמם".
