אין לי שום זיכרון משם. ממש כלום. תבין, הייתי כל כך קטן", הצנחן התעקש, ועם שתי אצבעות גירד במאחורה של הראש. גירוד של מבוכה, אולי התחמקות.
העיתונאי שישב מולו בבית הקפה, פחות ממטר, סרק אותו תלת-ממד בעיני ה-MRI שלו. את מדי הא' החדשים, פז"ם פחות מחודש, אפילו בלי תג יחידה; את הצלקת הקטנה שבין הכתף לצוואר; אפילו את השיער. ג'ינג'י כמובן, למרות שהיה מכוסח, על סף הקרחת.
"הסתפרתי לרגל הגיוס", הצנחן שזיהה את המבט כמו ניסה להתנצל, ואז הצביע חצי ראש מעליו. "לפני זה השיער הגיע לי עד לפה".
זה היה יכול להיות מעולה לצילום, המראיין חשב אבל לא העז להגיד. רק אמר: אני מחזיר אותך לשאלה הקודמת. ואמר גם: אני מבין שזה לא הכי נעים.
"לא עניין של נעים, פשוט אפס זיכרון. אולי זה המוח המופלא שמדחיק טראומות שבלתי אפשרי לעכל. כנראה זו הדרך שלו לשמור עליי", הצנחן חייך קלושות. זה היה חיוך שמדינה שלמה הכירה, ועם הזמן סתם הפך מוכר מאיפשהו למדינה שלמה. בכל זאת, קרוב לעשור וחצי עברו מאז.
"כן חקוקים בי דברים מאחר כך", הצנחן המשיך, "למשל כשהייתי בן חמש, אמא ואבא לקחו אותי לשיחה רצינית כזאת. תיארו בפעם הראשונה את כל מה שעברנו. בצנזור פרטים, כמובן. שניהם בכו. גם אני. זה היה קשוח. דברים התחברו. הסיוטים בלילה, השיעולים, החרדה מחושך וממקומות סגורים. אבא שמתקשר או מסמס כל רבע שעה לוודא שאני בסדר. הבהלה של אמא מכל רעש פתאומי, אפילו סתם, טריקת מגירה. המבט המבין כל כך של אריאל, היחיד בעולם שמבין אותי".
× × ×
שולחן לידם ישב זוג שדיבר על איזה פודקאסט. משהו תיעודי-בידורי כזה. הם נתנו ידיים תוך כדי, הזוג. שנת 2040 ולאנשים יש עוד עצבים לפודקאסטים. ולתת ידיים. בית הקפה היה מלא, ובכל זאת אף אחד לא זיהה את הצנחן. צפצוף משאית נוסעת אחורה גרם להם להשתתק לרגע.
אולי, המראיין חשב לעצמו, אנצל את ההזדמנות לשנות נושא למשהו קצת פחות כבד. הייתה לו שאלה מנצחת בקנה. מדינה שלמה, הכריז, לא הייתה יכולה להישאר אדישה לזה - הוא אחז בידו השמאלית תמונה, הגביה אותה מעט.
בתמונה ראו לוחם מזוקן, עייף, גם צנחן, מדי ב' מטונפים, לא כמו של ההוא שפה, מרים בידיו פעוט. מחבק אותו אליו לחזה. לא רחוק מהם שלט: רפיח.
ועכשיו אתה, העיתונאי המשיך, צנחן, בדיוק כמו הלוחם שאז אסף אותך אליו לידיים משבי חמאס. סגירת מעגל?
הצנחן המרואיין שתק. סגירת מעגל, ההוא שאל. סגירת מעגל. באמת.
"בכנות? לא תיכננתי להתגייס", אמר לבסוף, בשקט, "לאורך שנים ארוכות, כשגדלתי, לא הפסקתי לחקור. הייתי מוכרח להבין. לילות העברתי מול אלפי עמודי ועדת החקירה הממלכתית, שקמה רק שלוש שנים אחר כך. האסון הגדול בתולדות המדינה, היית מאמין?
"בכל אופן, מה שאמא ואבא סיפרו לא נשמע הגיוני. נשמע בדיוני. כל כך הרבה זמן להשאיר ישראלים, זקנים, ילדים, בשבי רוצחי חמאס? בעומק מנהרות, בכלובים, בלי מזון, בלי אוויר?"
"כן, אבל לא להתגיי..." העיתונאי ניסה להתקומם.
"השאירו אותנו שם!" קולו של הצנחן רעם בפעם הראשונה.
"מרצחי האויב תלשו אותנו באין מפריע מהמיטות, בפיג'מות - ועדיין, זה היה כלום כשעל ההורים שלי נחתה ההבנה שאף אחד לא בא. שהמדינה ש ל ה ם ויתרה עליהם. זה לא קרה ביום, זה היה תהליך. עוד שבוע בשבי, ועוד חודש, ועוד. למזלי הייתי קטן. לא הבנתי".
העיתונאי שתק.
"ואתה יודע מה עוד קראתי אחר כך?" הצנחן ירה עכשיו את המילים, והחיוך המפורסם ההוא נעלם, "שראש הממשלה שהיה אז לא ביקר מעולם בניר עוז, הבית שלי ושל המשפחה שלי; ולא פגש את קורבנות ההפקרה; ולא לקח אחריות!
"ואתה יודע מה עוד קראתי? על פרשה חמורה, מסמכים סודיים ומסולפים שיצאו מסביבת ראש הממשלה כדי להשפיע על הציבור הרחב, כדי לפגוע בשחרור שלנו.
"ואתה יודע מה עוד קראתי? כל מיני ידיעות שהתפרסמו באותם ימים שכנראה אני לא בחיים, אני והמשפחה שלי. ככה שממילא לא הייתה בעיה לוותר עלינו.
"ואתה יודע מה ראיתי? סרטונים של אזרחים ישראלים, ישראלים! שמקללים את המעטים שעוד העזו להפגין בעד השחרור שלנו. מקללים!
"ותוך כדי כל אלה, נמשכה הספירה. 100 ימים בשבי, 200, 300, 400. איפה הייתם?! מה, לא היו בכם רחמים?"
× × ×
הוא הביט עכשיו בצנחן לוגם מים בשלוקים זעירים-זעירים. נרגע לאיטו.
"סליחה, נפלתי עליך", הצנחן לקח נשימה ושוב חייך. כלומר 40 אחוז חיוך. "הוצאת ממני דברים שלא התכוונתי".
הוא באמת היה מראיין טוב, העיתונאי ההוא. מאלה שחופרים בבפנוכו ושואלים "איפה זה פוגש אותך" וכל מיני כאלה. בגלל זה, רגע לפני שקמו מהשולחן, היה לו חשוב לשאול עוד משהו.
תנסה בכל זאת לחזור ליום ההוא, הפציר. היום שבו המשפחה שלך ואתה חוזרים לישראל. אחרי המנהרות והכל. משהו אתה מוכרח לזכור מזה. מהחגיגות, מההמולה מסביב. לא יכול להיות שלא.
הצנחן הפתיע.
"כן, יש לי זיכרון אחד מאז", אמר, "אני זוכר שטף אור לבן, בוהק, מסנוור כל כך. אני זוכר את עצמי עם שתי אלה", הוא פרש ידיים לצדדים, "ממהר לכסות את העיניים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני רואה שמש. קרני האור שלה קיבלו אותי. חיבקו אותי חזק. עד אז לא ידעתי שיש כזה דבר".
המראיין היה מסופק. סוף-סוף משהו. שמש, כתב לעצמו. חיבוק, כתב. הוסיף קו מתחת.
תודה, אמר. תודה כפיר ביבס שפינית לי זמן היום.
