שם האלבום החדש של עומר אדם, "לחנים שבורים", מופיע גם בשיר הבינוני "נרקומן של בדידות", שכמו כל שירי האלבום עוסק באהבה נכזבת, מה שמסביר גם את הכותרת: "לחנים שבורים" אמור לייצג את הצליל המרסק והסוחף שיוצא ישירות מתוך הלב שנמעך ונכתש. אבל ב"לחנים שבורים" אין לחנים שבורים, לא במובן הזה ולא במובן אחר. יש בו כמה סגנונות שונים, כמה רגעים נחמדים, מעט מאוד מקוריות (אחד השירים אפילו נשמע כמו מחווה ל"עומד על צוק" של היי-פייב), חזרתיות סיפורית וזמר עם קול חד-פעמי. אבל את ההבטחה העוצמתית לקבל שידור חי מתוך הגיהינום של הפרידה, הוא לא מקיים.
ספק אם זה יפריע לשירים של הזמר הכי מצליח במדינה להישמע בכל הפלטפורמות, ולהופעות שלו להתמלא, ולקופות להישבר. כבר עכשיו 11 מתוך 13 שירי האלבום נמצאים ב-11 המקומות הראשונים במצעד הטופ-100 של אפל מיוזיק. זה לא ניצחון מוחלט אלא שלטון טוטליטרי, והוא מתוחזק היטב באמצעות שירי עומר אדם קלאסיים כמו "טקילה", יציאות עומר-אדמיות קלאסיות כמו "שווארמה ודמעה" (אולי זה בגלל החריף?) ורגע צמרמורת עומר אדם קלאסי כמו "רוק'נרול". אבל את כל זה כבר שמענו.
לעומת זאת, בשיר הסוגר, "סולמות ונחשים", נמצאת הזדמנות לשינוי. אדם, אמנם דרך מילים ולחן שכתבו אחרים (בהם עדן אטד, יוצר אינדי מעולה שהלוואי שיזכה לעשירית מההאזנות של השיר), לא חוזר שוב על אותו סיפור (הוא, היא, מועדון, עישונים, אהבה, עצבים), אלא מביט גם על עצמו ואפילו על הדמות הציבורית שלו. "אני פה, אני עוד בחיים, רק טיפה משתגע", אדם שר, "חולם חלומות הזויים ועוד רגע נוגע/ סולמות, נחשים, פרנסה ונשים/ עוד שירים מרגשים/ עברתי הכל/ אני חי!"
ב"לחנים שבורים" אדם עדיין עמוק בפאזה האוטומטית של "עוד שירים מרגשים", כאלה שהוא מסוגל להקליט תוך כדי שינה או בזמן משחק בפלייסטיישן. הגיע הזמן לדעת איך זה נשמע כשעומר אדם צועק, "אני חי!"
