עשרה חודשים אחרי פרק ספיישל חביב, המלחמה כמעט שלא קיימת בפתיחת העונה של "קופה ראשית". בפרק הבכורה פוזרו רמזים בודדים ובפרק השני גם את זה אין. אולי בהמשך כוכבה (קרן מור) תסרב לענוד סרט צהוב ("לא הספיק לנו בשואה?!") ורמזי (אמיר שורוש) יהיה היחיד שיתנדב לערוך קניות עבור מילואימניקים בחזית. מצד שני, אם בשידור הציבורי משיקים קומדיה ביום שבו נהרגו שני אזרחים מהתקפת טילים וארבעה חיילים נפלו בעזה, כנראה לא רק ב"שפע יששכר" המלחמה נמצאת במצב הדחק.
אולם "קופה ראשית" היא לא סדרה מנותקת או נטולת אמירה. למעשה, ייתכן שדווקא באמצעות מרחק מסוים מהמיידי והמגה-אקטואלי, מתאפשר לה לאתר נקודת מבט רלוונטית על הישראליות (שפה, מנהגים, תרבות) ואז לבקש מהצופים והצופות לחבר אותה בעצמם לזמן הזה.
למשל בפרק הראשון והמוצלח מבין השניים, היוצרים נדב פרישמן ויניב זוהר עומדים במדויק על השימוש האינסטרומנטלי והציני במסורת היהודית העממית, שהקונצנזוס סביבה הגיעה לשיא בשנה האחרונה. הנה אפילו כוכבה פוצחת בסיבוב סליחות כדי שאלוהים ירגיש בנוח להתגייס למענה בקזינו; אמנון (דב נבון) מנצל את אווירת הימים הנוראים כדי להמשיך במעלליו; ואילו ניסים (יניב סוויסה הנהדר) גונב את המתנה המשרדית של אנטולי (דניאל סטיופין) ועוד מעז לחלץ ממנו מחילה רטרואקטיבית.
שלושתם פועלים מתוך מודעות מלאה לכך, שאין שום קשר בין הרעיון הנשגב של כפרת עוונות לאופן הנלוז שבו הם מיישמים אותו. לא חשוב מי חובש כיפה ומי חילונית גמורה: הם מבינים מצוין שתשובה אמיתית מתחילה בקבלת אחריות, עוברת בהבעה כנה של צער וחרטה ומסתיימת רק לאחר שינוי בהתנהגות, אבל לאיש מהם אין שום כוונה לבצע אף לא אחד מהשלבים. להפך: הם נתלים במנהגים (טקס כפרות עם תרנגול שכבר עבר מזמן לעולם הבא) ובסמלים (אמירת "מחול, מחול, מחול" כמו לחש קסם) כי זה כל מה שהם מוכנים – או שמא מסוגלים – להקריב כדי להימצא בצד הטוב של הבורא.
אבל לכוכבה, לאמנון וגם לניסים אין אלוהים, בין אם הם מאמינים בו או לא. ה"סליחה" שלהם היא רק עוד כלי הישרדותי נטול משקל ומהות, ממש כמו ראש ממשלה שאומר "בעזרת השם" כאילו שהוא אי פעם דפק לו חשבון, ומגיש בכיר שקובע כי חיסולי מחבלים בשבת מעידים ש"עם ישראל מתפלל חזק בשבתות וחגים ושהתפילות נענות". השילוב הזה, בין אנוכיות טוטאלית לילדותיות קיצונית, מסביר מדוע "קופה ראשית" היא הסופרמרקט של המדינה.
