ליד גופתו של נווט הקרב אסף דגן ביער באזור עתלית נמצא תיק ובו אסופת מכתבים, כלי גילוח, כלי רחצה, מטען, בגדים להחלפה וצנצנת. בתוך הצנצנת היו כמה טיפות, ובמכתב הופיע הסבר: "אמא, אני כל הזמן חושב עלייך ועל מה לכתוב לך. השארתי לך דמעות בתוך צנצנת, תוסיפי את הדמעות שלך בפנים ותשמרי".
כך מספרת מירי, אמו של אסף ז"ל, ששם קץ למסכת הייסורים של חייו ב-23 באוקטובר. אסף לא הובא לקבורה צבאית ולא הוכר כחלל צה"ל, והמשפחה יצאה למאבק להכרה בו ככזה. שלושה שבועות אחרי מותו, גופתו עדיין מוחזקת בבית החולים. כעת מספרת מירי איך למרות כל ההתרעות והבקשות, ולמרות כל הסימנים שהיו שם, הצבא לטענתה התעלם ממצוקתו של הנווט עד שזה בחר לסיים את חייו.
"פעם הייתה לנו שיחה שבה הוא אמר לי, באופן יוצא דופן, שהוא יודע שהוא מקשה עליי", משחזרת מירי. "שהוא מאוד רוצה לשפר את חייו, אבל הוא לא מצליח. אז כן, היה לו קושי והיו רמזים, אבל הוא השתדל כל הזמן לטשטש את מצבו, לנסות להרגיע ולהגיד שהכל בסדר".
התמונה נחשפה במלוא חומרתה רק כשמירי קיבלה את התיק שאסף השאיר, ובו שישה מכתבים. באחד מהם כתב: "במשך מעט יותר משנה, בכל יום אני כותב לך את המכתב הזה בראש שלי [...] שתקתי, נעלמתי, לא סיפרתי [...] עכשיו אמא, סוף-סוף מצאתי מנוחה. מקום בו אני יכול להיות אני, כמו שאני, בדיוק. בלי מסכות, בלי להעמיד פנים. ובמקום הזה אני קיים. [...] אולי יוקל לך לדעת שמצאתי מנוחה ופשוט לא תצטרכי לדאוג לי יותר".
דגן נולד בחיפה לפני 38 שנים, בן בשלישייה עם עוד שתי אחיות, ענבל ונטע. הוא היה תלמיד מצטיין, ובסיום התיכון התגייס לחטיבת הצנחנים, לחם במלחמת לבנון השנייה והמשיך לקורס קצינים. אחר כך עבר הסבה וסיים בהצלחה קורס טיס, ואחריו שובץ בתפקיד נווט קרב במטוס אף-16 של טייסת העמק. הוא חתם קבע לעשר שנים, השתתף במבצעים רבים של חיל האוויר, ואחרי השירות המשיך מיד לשירות מילואים.
בשלהי שירות הקבע הוא סיים שני תארים בהצטיינות במדעי המחשב ובמתמטיקה, ומיד עם השחרור היה אמור להמשיך לדוקטורט במדעי המוח במכון ויצמן. "ברגע שהוא השתחרר פנו אליו מחברות הייטק, משב"כ ומכל מיני גופי ביטחון, וזימנו אותו לראיונות. הוא קבע ראיונות ופשוט לא הלך אליהם. במקום זה הוא התחיל לעשות מילואים, ארבע שנים ברצף, בלי עבודה", מספרת מירי.
"אז הוא התחיל לגלות סימני דחק. התרחק מהחברים שלו ואז מהמשפחה. עם שתי האחיות התאומות שלו, שאיתן היה בקשר הדוק, הוא הפסיק לדבר. הקשר היחיד שלו לעולם החיצון היה דרכי. שאלתי אותו: 'מותק, למה אתה לא הולך לעבודות שהציעו לך?' והוא היה מתחמק ועונה לי 'מה את דואגת? את יודעת שעם הנתונים שלי כולם ירוצו אחריי'. אבל הזמן עבר והוא רק דחה כל דבר". אסף שירת במילואים בטייסת שלו, המשיך לבצע טיסות מבצעיות ובמקביל הוביל פרויקט משותף של חיל האוויר עם יחידת 8200.
וכל הזמן הזה הוא בקשר בעיקר איתך?
"כן. בעיקר בהודעות, לעיתים רחוקות הוא גם היה מתקשר. כשהיה בא לבקר הוא דאג שאף אחד לא יהיה פה חוץ ממני. רק אני והוא, והחתול שנורא אהב. איך שנכנס לבית הוא היה סוגר את כל הדלתות והחלונות. הוא לא יכול היה לסבול רעשים, לא אור ולא בני אדם. אפילו אם הייתי מדברת בטלפון בזמן שהוא היה כאן, הוא היה מבקש ממני להפסיק. הוא היה לוקח את החתול על הידיים, כמו תינוק, מתכסה ויושב איתו בלילה בחושך, לא מדבר עם אף אחד, רגיש לכל רעש ולכל תנועה".
איך הגבת לסימנים האלה?
"ניסיתי לדבר איתו, להציע לו שנלך לטיפול. אבל הוא אמר שכולם משוגעים, שהוא לא יודע מה הם רוצים ממנו ושהוא בסדר גמור. הוא היה מטורף על בעלי חיים, לקח את הכלבה שלו לוקה איתו לכל מקום, אפילו לבסיס. כשהיא מתה ניסיתי לשכנע אותו לאמץ כלב, בלי לספר לו שפניתי לעמותה כדי שיתנו לו כלב טיפולי. אבל הוא סירב גם לזה".
איפה הוא גר?
"האמת היא שאנחנו לא יודעים. הוא היה עובר מדירה לדירה, מסאבלט לסאבלט, כמה שבועות וממשיך הלאה. הוא לא מסר כתובת לאף אחד, שמר על בדידות מזהרת".
++++++
"הסימנים האלה בהחלט יכולים להעיד על דיכאון יותר מאשר על מצב פוסט-טראומטי", מסביר פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע״ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. "אחד התסמינים של דיכאון זה מחשבות אובדניות, על זה שהחיים לא שווים יותר. במצבים כאלה אסור לוותר, צריך להתייחס לזה כאל סרטן ברמה 4 שמחייב טיפול מיידי. האמונה של האדם שבדיכאון היא שהכל אבוד ודבר לא ישתנה, אבל זה לא נכון, אנשי מקצוע יכולים לעזור. האחריות של הסביבה היא לעשות הכל כדי להפנות את האדם לסיוע מקצועי".
בדאגה לבן המוכשר שהסתגר וכבה, מירי החלה לפנות במכתבים לכל מי שרק אפשר. בפברואר 2022 היא פנתה לארגון נכי צה"ל, וכתבה: "ברגע שהוא השתחרר חרב עליי עולמי, אני מודאגת ובטוחה שהוא בפוסט-טראומה, האם יש אפשרות לסייע לי? אני חד-הורית והוא לא משתף איתי פעולה". אחרי שנה היא כתבה לשדולה למען הלומי קרב של הכנסת: "הגורמים הרלוונטיים התנערו מכל אחריות [...] זו לדעתי עוולה של הצבא, משרד הביטחון והמדינה. להם הרבה יותר קל להיאחז בזה שפוסט-טראומטי שאינו משתף פעולה דינו לקרוס או להתאבד". כל פנייה נענתה באופן דומה: כדי לקבל טיפול על אסף לבקש זאת מאגף השיקום. מירי הגיעה למבוי סתום.
"לפני שנתיים פניתי לבכיר בחיל האוויר והזהרתי אותו, אמרתי לו שהבן שלי הוא הלום קרב או בפוסט-טראומה ואני מבקשת לא לתת לו לטוס. אמרתי לו שעכשיו המידע בידיים שלו ושיעשו עם זה מה שהם מבינים. אחרי כמה זמן באמת הפסיקו לו את הטיסות והוא עבר לשרת בבור בקריה, אבל לא קיבל טיפול מעבר לזה".
למה רצית שהוא יפסיק לטוס?
"תשמע, עם כל ההערצה וההערכה שלי לאסף, הוא עוד היה יכול לקחת מטוס ולרסק אותו מחוץ לבסיס, אני לא יודעת מה הוא היה עושה".
איך הוא הגיב?
"לא דיברתי איתו על הנושא כי לא חשבתי שהוא ידע שאני זו שביקשה את זה. בדיעבד התברר שהוא ידע, אבל הוא לא אמר לי כלום, אפילו לא כעס, כנראה התבייש".
מאז תחילת המלחמה מצבו של אסף החמיר, "בשנה האחרונה היה השפל הגדול במצבו", אומרת מירי, "הוא ממש נעלם לתקופות ארוכות".
בצבא ובמשרד הביטחון טוענים שאם החייל לא פונה מיוזמתו לבקשת טיפול, ידיהם כבולות. על זה בדיוק מירי מזדעקת, "הצבא גילה אוזלת יד, אטימות ואכזריות". ולא רק היא פנתה; היא גם ביקשה מגורמים אחרים, חלקם בכירים לשעבר בצבא, להתערב. תא"ל (מיל') אמיר השכל, לשעבר ראש להק כוח אדם בחיל האוויר, פנה כחודש לפני המקרה לתא"ל יובל הראל, ראש הלהק הנוכחי, וביקש להפנות את תשומת ליבו לאסף. "קיבלתי", ענה הראל, "יטופל ברגישות".
"פניתי אליהם פעם אחרי פעם", אומרת מירי, "ביקשתי שיראו מה הוא עושה, שיעקבו אחריו, אבל כלום. הוא שירת את הצרכים שלהם ובזה נשלם תפקידו. דווקא אלה שלא פונים לטיפול הם המקרים שהכי צריכים את תשומת הלב".
++++++
לדברי פרופ' לוי בלז, שבעברו עמד בראש הוועדה למניעת אובדנות באגף השיקום של משרד הביטחון, המערכת הצבאית צריכה לשים לב לקשיים נפשיים חריפים של חיילים, גם כשמדובר בחיילי מילואים. "עם זאת, זה מורכב", הוא מסביר. "כמות אנשי המילואים שהצטרפה במלחמת חרבות ברזל היא אדירה, והיא מכניסה לתוך המערכת אנשים שחייבים אותם עכשיו, מבלי שיש אפשרות לעשות לכולם הערכת סיכונים. זה נכון שאי-אפשר לטפל במישהו שלא פונה לקבל טיפול, אי-אפשר להכריח אותו. אבל המערכות שסביבו, האזרחית והצבאית, אם ידעו שזה המצב, היו צריכות ללחוץ עליו".
למשל להגיד לו "אתה לא עושה מילואים עד שאתה פונה לטיפול"?
"בדיעבד, ברור שכן. אם יש לי חייל שאני חושב שהוא נמצא בסיכון, ברור שאני אגיד לו את זה כעוד אמצעי לחץ".
מירי והמשפחה מרגישים שהעוול של צה"ל כלפי אסף הוא כפול. קודם כל בכך שלא קיבל טיפול למחלה שהתפתחה בתקופת ובעקבות שירותו הצבאי. "לא יכולה להיות מחלוקת שעל פי החוק אסף צריך להיות מוגדר כחייל שנספה במערכה", אומרים במשפחה. מנגד, מאחר שאסף מעולם לא אובחן, בצבא או מחוץ לו, לשיטת הצבא לא ניתן לקבוע בדיעבד ממה סבל.
העוול השני נעשה כעת, אחרי מותו, כשהצבא ומשרד הביטחון מסרבים להכיר בו כחלל צה"ל ולהעניק לו קבורה צבאית. הצבא טוען כי במותו דגן היה אזרח, ולא בשירות מילואים פעיל. מנגד, במשפחה טוענים כי אופי המילואים שלו היה כזה שבמסגרתו הגיע למשמרות בהתאם לביקוש ולצורך שעלה מהיחידה, גם בהתראה מיידית. לראיה המשפחה מציגה הודעות מקבוצת הווטסאפ של היחידה שבהן נכתב, יום לפני מותו וגם באותו היום, כי עומס המשמרות גדול מאוד ולכן כל מי שיכול מתבקש להגיע בדחיפות למילואים.
בהודעה אחת נכתב "נשמח למתנדבים להיום משעה 13:00", ובהודעה אחרת "אנחנו נמצאים בימים של פיקים, אנחנו צריכים פה הרבה אנשים". עם זאת, ל"ידיעות אחרונות" נודע כי דגן לא זומן באופן אישי וגם לא שובץ למילואים באותו יום. יום המילואים האחרון שלו היה כחודשיים קודם לכן.
אחרי ששילמה את המחיר הכבד מכל מירי מבקשת להעביר מסר אחד: "צריך לתת יותר תשומת לב לפוסט-טראומטיים ולהלומי קרב, במיוחד לאלה שלא משתפים פעולה. כחברה אנחנו צריכים להכיר ולהפנים שיש אוכלוסייה של אנשים פגועים שלא מגיעים ולא יודעים לבקש עזרה. לא יכול להיות שמקרים כאלה, שהם הקשים מכל, לא יקבלו מענה".
"גברים שנמצאים במצוקה ומתקשים להתבטא ולדבר על רגשות נמצאים בסיכון מוגבר", מדגיש פרופ' לוי בלז. "דיכאון במצבי סטרס יכול להביא מהר מאוד להתנהגות אובדנית. אבל חשוב לדעת שיש מה לעשות, ברגע שיש ירידה בתפקוד צריך לפנות לאנשי מקצוע. אפשר להציל חיים".
מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל מוקיר את עשייתו ופעילותו רבת השנים של אסף דגן ז״ל ומשתתף בצער המשפחה על מותו המצער. בקשת המשפחה נבחנה ולא נמצא תיעוד לכך שאסף ז"ל היה בדרכו לשירות מילואים. לפיכך לא ניתן להכיר בו כחלל צה״ל. צה״ל עומד בקשר עם המשפחה".
ממשרד הביטחון נמסר: "אנו משתתפים בצערה של משפחת דגן. מבדיקה שערכנו לא נמצאו פניות של אסף ז"ל לטיפול מאגף השיקום. ביחידה לפניות הציבור במשרד הביטחון אותרה פנייה כללית אחת, שנענתה, מאמו של אסף ז"ל אודות טיפול במתמודדי נפש. אם אדם בסביבתכם מתמודד עם קושי נפשי עקב השירות הצבאי, עודדו אותו לפנות לקו התמיכה 'נפש אחת' של אגף השיקום שזמין 24/7 בטלפון 8944*".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בטלפון - 1201 או באתר האינטרנט של סה"ר . http://www.sahar.org.il , או headspace.org.il.
מירי דגן: "פעם הייתה לנו שיחה שבה הוא אמר לי שהוא מאוד רוצה לשפר את חייו, אבל לא מצליח. אז כן, היו רמזים, אבל הוא השתדל כל הזמן לנסות להרגיע ולהגיד שהכל בסדר"
פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות: "אדם בדיכאון מאמין שהכל אבוד, אבל זה לא נכון. האחריות של הסביבה היא לא לוותר ולעשות הכל כדי להפנות אותו לסיוע מקצועי"
